מכונות האמת הקטנות של הנפש

Date

ד. יקירתי, שאלה אותי השבוע למה דווקא בבוקר זה מגיע. היא הציעה שאסביר את זה כאן, אבל לא שיר, היא ביקשה.

לכאב יש דרך משלו להעיר אותך בבוקר, והיא אלימה כמו נרקומן בקריז שמתנפל עליך בבית שלך. מהלך היום מציע אלפי הסחות דעת, אני אמנית של הסחות דעת. הבלוג הזה הוא הסחת דעת. העידון של הפיכת הכאוס למילים מנוסחות, העיסוק בצורה ובמבנה, הליטוש, מקהה את חודו של קוץ. המוזיקה היא הסחת דעת וגם הצפתה, באותה עת. משככת ומרפאה, מתסיסה ומלבה, תלוי בעונה הפנימית.

אבל לבקרים האחרונים אין רחמים. זו תקופה כזו. אם בלילה הנחשול מתרגם את עצמו לתמונות, שומר על השינה בעזרת סמלים, הבוקר הוא קמאי לגמרי. להקת הפירנאות שמחכה בתחתית הקרקעית שלי לא מקבלת שום מנחה, לא שוחד, לא מילים. היא נושכת, היא מפרקת הגנות וזוללת בהן, היא מסלקת הנחות.

אם בתקופות כאלו בעברי נטול הילדים הייתי מתכסה בשמיכות דמיוניות ואמיתיות, ויוצאת מהבית מאוחר. עובדת עד מאוחר בערב, ומתעוררת לחיים בלילה, על מסכים או בדרכים כאלו ואחרות, עכשיו זה קצת יותר קשה. הסחות הדעת מוגבלות, המסגרת מכופפת אותן. מובן שיש אינטרנט, הגאולה הראשית, אבל אפילו הרשת לא יכולה לעירום הבוקר.

ויש אחת שיכולה להפיג, לעטוף, לסמם את הפירנאות, והן שטות למקום אחר. אתם יודעים מה היא, נכון? היא מתחילה באות הראשונה, והיא קמצנית בזמינות שלה, כמובן.  אבל כשהיא באה, היא מאלפת את בעיטת הבוקר, היא מאגפת את תוקפנותו, ושולחת לחדר הפרטי אורחת נדירה: שלווה. כמו שביקשה בשעתו יונה וולך.

בשורה התחתונה נדמה לי שהבוקר יודע. בבוקר יש ידיעה, היא ראשונית וחריפה כמו לידה.

עוד
פוסטים