"אתה יודע שיש לי כבר שני ילדים?"

Date

שבת, שמונה בבוקר באבן גבירול. היום מבצבץ מבעד לקרום שלו, עומד להתפצח על ראשי. שניה לפני שאני מתניעה את המכונית, אחרי הקפה הראשון אני רואה אותו. צ', מגיל 23 הוא היה המטפל שלי במשך ארבע שנים. פעם הוא היה קצת אלוהים. הייתי מאוהבת בו לכמה חודשים, באמת רציתי שיעשה לי ילד, או לפחות שיעשה כאילו, וסירבתי לשמוע על העברה, השלכה, ובריחה מהבעיות המסועפות שלי עם גברים ודמויות אב.

אפילו לחתונה שלי בגיל 26 הוא הגיע. הגשים את המאווים הגדולים שלי בקשר לאירוע הזה, (זה ושההורים שלי לא יעשו בושות). מי לעזאזל קבע שצריך לראות את המטפל רק בחדר הקטן והסגפני שלו, עם הכורסאות זו מול זו, התמונות הדוהות והצרכים הבוערים. אחר כך הוא דהה מחיי. אז חשבתי שאני מרהטת אותם ברהיטי יציבות ומסגרות קבועות. חשבתי שהצרכים הזוללים יתמלאו בעוגות גבינה וסירי תבשילים בסוף שבוע. אחרי 4 שנים התגרשתי.

והנה הוא צץ מולי, מתזכר אותי על מסגרות ואירוניות. והמשפט הראשון שאני אומרת לו אחרי "שלום, כמה זמן עבר", זה "אתה יודע שיש לי כבר שני ילדים?". כמו תמיד כשאני פוגשת אנשים שזמן רב עבר מאז שהתארחו בסמטאות המלנכוליה שלי. אהובי עבר, חברות שנתלשו מרצונן מהסימביוזה, אנשים שברגע מסוים נחשפו לאויב הכי גדול שלי בעולם הזה, הייאוש. אני שולפת את זה, "יש לי כבר שני ילדים", ומאמינה בזה לאותו רגע כמו בחליפת מעצבי על שנקנתה בסכום שעולה מכונית קטנה. יודעת בחושים השרדניים שלי שגם הם מאמינים בזה, היא עשתה שני ילדים, היא ניצחה את הגורל המשונן שהאמנו שמחכה לה בפינה. נבזי ומר כמו רוצח שכיר שנשקו רדיואקטיבי.

חמש דקות של רגשות מינוריים עברו בפגישה המקרית שלי עם צ', אשתו והתינוקת החדשה חיכו לו על אופניים משלהן והוא דיווש אחריהן, ולפני זה אמר לי, "אני ממש לא מופתע שאת כותבת".

 

איימי ויינהאוס מעיפה אותי למרומים

 

אני מקשיבה לאלבום שלה, Back to black והיא לוחצת לי על הבלוטות האירוטיות, היצירתיות, ועל זו הסודית שרוצה לחיות ואוהבת את זה.

התעופה שמניעים השירים שלה, השילוב הזה של הרס עצמי וליבידו בריא, תאוות חיים וייאוש  מהול בהם, הדמות המתוארת בהם מציתה את האשה הסודית שרוחשת בי. ו גם אני לא רוצה להיגמל.

ראו נא את הקליפ היפהפה, השחור, לשיר הנושא שלה. האין היא מכשפת?

עוד
פוסטים