הבמאי בן זונה

Date

לא מזמן פגשתי את אחת הבלוגריות כאן, והיא שאלה אותי אם אני מערפלת בכוונה את מה שקורה לי בחיים בבלוג הזה. כן, עניתי לה, אני לא מסוגלת לעמוד במשמעות של החשיפה הזו. זה היה קצת אחרי שהחיים שלי הסתדרו בחזרה לתבנית הנכונה שלהם. אמרתי את זה. אני לא יודעת איך לספר לכם שאני מאושרת מזה.

מאז, אני פחות ופחות מסוגלת לכתוב כאן, ויש עוד סיבה; לקחתי חופשת כתיבה, רק שלושה שבועות. כבר שלוש שנים שאני כותבת את הספר "אמהות אובדות" (שם זמני) ועדיין לא הגעתי לקו הסיום, חציתי את האמצע, או קצת יותר, ואני עומדת עם הגב אל הקיר. מי שעומדת לפניי עם כל כלי הנשק מכוונים לבטן הרכה היא אני עצמי. תוכיחי! היא צועקת עלי.
ויש עוד מאחוריי עומדים בתור, עם אותה דרישה. הוא, הוא, הם, היא, גם אמא שלי בטח. טוב שיש לה ציפיות ממני כי לי כבר אין.

"מאז שאת אמא במשרה מלאה, כל מה שאת כותבת עליו זה פה הפסטיגל, שם הילדים, ככה זה, מה?" שאל אותי במאי אחד שפגש בי באקראי אמש. עניתי לו בהומור, כי זה מה שאני עושה לפעמים כשמישהו משפד אותי ברומח מלובן. אבל פה זה העמוד שלי ואני יכולה למסור לו – תמיד חשבתי שאתה בן זונה.

נ.ב
בלי ציפיות, אני בפאניקה גם ככה.

 

So What? מיילס דייוויס וג'ון קולטריין, מתוך Kind of blue – הדיסק הכי נמכר בתולדות הג'אז.

עוד
פוסטים