על הרצפה/כרוניקה של קריסה

Date

ארבע אחר הצהריים, פקק אימתני בדרך לגן של הגדול . רחוב מוזס סתום, נחש ארסי במיוחד זוחל בדרך שלי להוכיח את אמהותי המוצדקת, כלומר לקחת את הילד בזמן.

חמש דקות איחור, הגנן סלחני, אבל הוא יזכור לי את זה. בפנים מחכה לי הפתעה, הילד הזמין חבר, אמא שלו נרגשת, ולי פשוט אסור לסרב. יהיה בסדר, אני אומרת לעצמי, הם יעסיקו את עצמם.
עשרה לחמש, עוצרים ליד המשפחתון של הקטנה. אני מאיצה בשני הילדים הנרגשים לעמוד בקצב, אסור לאחר. לוקחים אותה, והולכים ברגל, רבע שעה שנמשכת לחצי, הילד מטפס על עץ מזדמן, הילדה צורחת כשהיא רואה נדנדה, קור תוקפני בחוץ, אני מתחננת להגיע לבית החם. הם ניאותים, פנימה.
התינוקת צורחת. הילדים לא מוצאים משחק שיניח את דעתם. הגדול לא מוצא את הטטריס ובוכה, הוא רוצה שאעזור לו לחפש. התינוקת צורחת. החבר אומר שמשעמם לו. התינוקת מקבלת פריכית, היא אוכלת ואז צורחת.

אני מוציאה להם פליימוביל, משחק חינוכי, הקטנה מחרבת להם את הכל, ולא מאפשרת להם לשחק, כשמרחיקים אותה, היא צווחת.
משעמם, אומר הגדול, לך תמצא לך משהו באלף וחמש מאות הצעצועים שלך, אומרת האמא הנוראה העייפה, הכבויה, הרצוצה, הצלופה, הקלופה.

על צג הטלפון מהבהבת אחותי. שניים משלה היא הספיקה להביא בשנתיים. היא בוכה, שניהם חולים, הבוקר שוב איחרה לעבודה, בקרוב יפטרו כנראה. ואני אומרת לה, אין טעם, עדיף לך להתפטר, הם כל הזמן חולים ממילא. היא אומרת לו, אמרתי לך!

 

בינתיים בזירה כאן, הם מסכימים על צעצוע, אבל אין בטריות, אני מנסה לחלץ את הבורג, לא מסכים, התינוקת זועקת.
תשחקו עם ספיידרמן ככה בלי בטריות. מבט ילדותי רך אחד מושפל, מקבל את הדין. רוצים טלוויזיה! עוד לא, חכו קצת. קחו, באולינג, זה משחק נחמד. הם משחקים ותוך שניה רבים בקולי קולות התור של מי זה היה, החבר לא רוצה לשחק יותר. הילד בוכה. הגיע זמן טלוויזיה. מעלה קרחות, תאטרון אורנה פורת, לפחות לא רובוטריקים הפעם.
החבר מתקוטט עם התינוקת על צעצועיה שמוצאים חן בעיניו, היא צורחת, כמובן. המחבת רוחשת חביתות, ואפשר שוב לרתק את הפעוטה לכיסא האוכל.

רוצים מלפפון? כן. החבר, לא רוצה! הבן: גם אני לא רוצה!. וכך הלאה. התינוקת לא מצליחה לחכות שהחביתה תתקרר, והיא מפליאה בווליום זעקות ששורט את המוח. הבנים מהתלים בי, הם מתחבאים מתחת לשולחן, צועקים, אנחנו לא פה, מגיחים ואז שוב צוללים מטה. החביתות מתקררות.
ברגע מסוים אחד, הכאוס הופך מחיצוני לפנימי, וספירת הייאוש מתקתקת בשעון הפנימי. שבע וחמישה, מתי את באה? אני מסמסת לאם החבר. בדרך, היא משיבה. עשרים דקות אחר כך, הופיע בעלה מבויש עם ממתק לשניהם. מישהו פישל, למה זה כל כך מוכר לי.
כמה דקות קודם הופיעה העזרה הקבועה. כסף זה הכל בחיים.
הצועקת קולחה בשאון שיא, אכלה והלכה לישון. זה הרעש הגדול שלא שכך בפנים.

עוד
פוסטים