תגיד עכבר

Date

לנשום בספירה לאחור

 

קצת אחרי תשע בערב. אחריתה של השבת, זנבו חסר המנוח של סוף השבוע. הבן הבכור אחרי ארוחת ערב-אמבט-ומשחק מחשב עם אבא.

הוא מבקש סיפור אחרון לפני השינה. אבא מותש אומר: לא הערב, יונתן. היינו במחשב, עכשיו לישון.

יונתן: "אז רק סיפור קצר, קצר קצר, הנה, אני אראה לך".

אבא: "טוב, תראה לי".

יונתן: "תגיד עכבר".

אבא: "עכבר".

יונתן: "זהו! לילה טוב!".

 

אירוניה

בצהריים, קצת לפני שנסענו לבקר את רוני ("רוני, אל תלכי!"), יצאתי עם הילדים לגינת השעשועים. הייתי מוטרדת קצת, הייתה לי שיחת טלפון ארוכה יחסית, ואחר כך הרגשתי איך הצד של האוזן שאליה הוצמד הטלפון כואב. דמיינתי שמשהו ממש לא טוב מחלחל שם, זורע רע. חפרה בי חרדה מציקה, האם המחקר ההוא בעצם רק הראשון, ואחריו תבוא אמת נוראה? האם יכול להיות שאני כבר נגועה, והגיהנום מחכה לי מעבר לפינה? חידלון, מוות נורא. אתם לא רוצים לדעת כמה זה מעסיק אותי. הגענו לגינה כשאני רדופת מחשבות כאלה, לקחתי את ביתי התינוקת לנדנדות, ונדנדתי אותה. זה היה מתקן עם שתי נדנדות סמוכות ובזו שלידה נדנד איש לא צעיר פעוטה, ונד לי בראשו כשבאתי. הוא צהל איתה בקול רם, והם נהנו מאוד. האיש הזה היה מנכ"ל סלקום הנוכחי, עמוס שפירא. כן כן, נשבעת שכך היה. אם לא הייתי מתביישת הייתי מצלמת את זה. אם הייתי חסרת כל טאקט, הייתי שואלת אותו, עמוס, תגיד..

 

אירוניה2, קצת יותר מוקדם

 

בוקר בוקר, קר. בית קפה בכיכר מסריק בתל אביב, אני עם הלפטופ ומחסום כתיבה מבהיל. מאחורי שלוש נשים, אחת עם פעוטה מתוקה, שתיים בלי. הן משוחחות, ואני מידי פעם מגניבה מבט, להימלט מהמציאות המדכאת על המסך, כל כך מעט מילים. ניסיתי לכתוב פוסט על דוד גרוסמן, שבהרצאה מאלפת שלו נכחתי השבוע. הפעוטה שובה את הלב, מנחמת במקצת. כשאני קמה ללכת, מכניסה את המחשב הנייד לתיק, אומרת לי אחת מהן: "ראיתי שאת כותבת, אני מקווה שלא תכתבי את מה שדיברנו כאן".

עניתי לה, מופתעת לגמרי, שממש לא הקשבתי, אני מסתכלת לפעמים רק כדי להתרכז, אבל למה שתחשוב דבר כזה, שאלתי.

והיא ענתה, "אני יודעת? אולי את כותבת ספר על אמהות?"

עוד
פוסטים