דוד גרוסמן מדבר מתוכי

Date

לפחות יממה אחרי שהלכתי לשמוע את דוד גרוסמן מדבר בבית אריאלה הוא לא הפסיק לדבר מתוכי. המשכתי לשמוע את קולו בוקע מתוך תדר לא ברור בפנימיותי, קול שאוושה קלה מסתתרת בסוף המשפט שהוא מפיק. טון דיבור רך ובוער בעונה אחת וליבה אחת. וגם עכשיו, המילים הולכות ונמחקות לי, לצערי, אבל הקול קיים בכל פעם שאני מעלה את דמותו בזיכרון. כמו שמנחם פרי נהג לומר פעם, יש לו בהחלט קול משלו.

יחסית לקוראים אדוקים, אצלי דווקא הקריאה בגרוסמן חלקית מאוד. לא הצלחתי לסיים את "עיין ערך אהבה", אהבתי מאוד את "הזמן הצהוב", והוא השפיע על עיצוב תפיסותיי הפוליטיות בגיל ההתבגרות, וברומנים שלו אהבתי בזמנו את "יש ילדים זיג זג" ואת "שתהיי לי הסכין". אהבתי מאוד גם את "מישהו לרוץ איתו". את היתר, אם אני לא טועה, לא קראתי, מלבד ספרי הילדים.
אבל כשרוני הציעה להצטרף, שמחתי. אני אוהבת לשמוע את האיש מדבר, ולשמוע כותב כמוהו מדבר על הכתיבה – לזה אני קוראת מתנה .

אי אפשר לבוא למפגש עם גרוסמן ולא להרגיש מציצנים. לא לחשוב קודם כל על האסון שלו, בנו אורי נהרג במלחמה לפני שנה וחצי. לא רק בגלל הנאום המהדהד ההוא ("הנהגה חלולה"), דווקא בגלל הסתירות שיש בו. נואם נוקב, סופר מכונס ומבויש. שפת גוף עדינה וחיישנית, כתיבה אירוטית וחודרת. כמה הוא יסגיר מהמתחולל עליו בעקבות האסון? האם יוחצן משהו מהכאב הנורא הזה? ובכן כן, הוא דיבר על זה, להפתעתי. אבל נגיע לזה יותר מאוחר.

גרוסמן דיבר על תהליך הכתיבה שלו, על בניית הדמויות ועל החיים בתוכן. אבל הוא דיבר בתוך זה גם על החיים עצמם. התזה המרכזית של גרוסמן, בניסוח לא מדויק אחד לאחד, ואם הייתי יכולה הייתי מקליטה בוידיאו, היא שהכתיבה מאפשרת לנו למוסס ולפרק את המחיצות בינינו לבין בני אדם אחרים. וחושפת את הליבה, המאגמה הלא מילולית, הכמוסה, שאנחנו מסתובבים איתה. מבטלת את החציצה בינינו לבינם. דרך הכתיבה הוא מתוודע ל"חוט הלהט" של אדם אחר. מאוד אהבתי את הניסוח הזה, "חוט הלהט". אירוטי, כאמור. הוא סיפר למשל שכשכתב את הדמות של גיזלה, אמו של מומיק מ"עיין ערך אהבה" הוא מצא את עצמו חושב כמו גיזלה, הולך כמו גיזלה, מרגיש, נושם כמוה. הוא כתב אותה עד לרמת איך טונוס השרירים שלה, מתח השרירים הרוחני והפיסי, מהירות המחשבה, קצב הדיבור, ההפסקות בין המילים וצליל הצחוק.

ועם זאת, הוא אמר, תמיד מוטב שרק קצה הקרחון, עשירית אחת ממה שהכותב יודע על הדמות יכנס לספר, אבל הכותב חייב להכיר את כל תשע העשיריות של הדמות, שכן היכרות זו תשמש תיבת תהודה על הדמות בספר.
החלק המסתורי והמיסטי כמעט היה כשדיבר על "היכולת של הדמויות להיות הן עצמן בתוכי". אני לא מאמינה שגרוסמן מתייחס לעצמו כ"זליג", אלא כמי שיכול להכיל דמות במלואה, עד להיכרות העמוקה ביותר, בתוך עצמו, וזו בצורה פרדוקסלית חושפת אותו עצמו, את גרוסמן, כשהיא מתקיימת בו (את ההשראה לתובנה הזו קיבלתי מחברתי יעל א.).

גרוסמן דיבר על המחיצה, הקיר שאנחנו מציבים בינינו לבין האנשים שמקיפים אותנו, כדי שלא יכירו אלו את הכאוס שבתוכנו. הוא סבור כי כל זוג כורת ברית כששני בני הזוג הופכים לכאלו, ברית שיש בה הסכם סמוי על הגבולות הנפשיים שבתוכם יחיו, על כמה יחשפו מצפונותיהם, וכמה ישאירו כמוס, סגור, מוצפן. כשדיבר על זה, הוסרה זרועו של הגבר שישב בדיוק בשורה מתחתיי, מכתפה של בת זוגו, והונחה בחזרה בחיקו. היא נתנה בו מבט חטוף, שואל, ואז חזרה להתרכז בהרצאה. דימיתי את תלתליה האדומים סומרים. חשבתי גם על השיר של דליה רביקוביץ', גרוויטציה, ובמהלך ההרצאה ליווה אותי מתח סמוי מסוים שזרם בין השניים האלו שישבו מתחתיי.

הוא אומר שאפילו את ילדינו איננו מכירים, וכשאנחנו מקבלים הצצה לאופל הזה שמקנן בהם, אנחנו נבהלים, מעדיפים לא לדעת. שהכאוס הזה קיים אפילו בהם, ורק לעתים נדירות אנחנו מקבלים הזדמנות לדעת עליו.

זה היה אחד החלקים הקשים ביותר בהרצאה.

מובן שחשבתי גם על עצמי, ועל ההסכמים הסמויים שלי, הנוחות שבחיים מאחורי מחיצות כאלו, והתאווה לבעוט בהן.

בניו יורק טיימס פורסמה גרסה חלקית מאוד באנגלית של ההרצאה, מאוד ממליצה לקרוא אותה, היא נוגעת בהמון אספקטים, החיים והכתיבה באזור הסכסוך, הדרך שבה השפה של הסכסוך קובעת את התנהלותו, ועוד ועוד. בחלקה האחרון של ההרצאה התייחס גרוסמן לאסון הפרטי שלו ולחיים עם הזיכרון של בנו, אורי, ז"ל. הוא תיאר הכתיבה כמעשה שמבטל את השרירותיות של המוות, הדמיון כמחייה ומנחם. בריאת המילים והדמויות כמעשה שחותר תחת הניוול במציאות. זה היה החלק המציף ביותר בדבריו, חודר קרביים והופך בהן, מותיר מועקה, אבל גם תקווה. למרות השבר והטרגדיה שלו, הוא מסרב להיכנע תחת המציאות הנוראה, הוא מוסיף לקרוא עליה תיגר בכך שהוא רואה בפוליטיות מוצא מהייאוש, יוצא נגד אותו ייאוש אופנתי שסיגלנו לנו, וקורא לנו להצטרף. איש שאין כמוהו.

עוד
פוסטים