10 דקות פה, 10 דקות שם

Date

אתמול פגשתי מכרה שקוראת פה. שאלתי אותה את מי עוד היא קוראת, והיא נקבה בכמה שמות, אבל ציינה שקשה לה לקרוא פוסטים ארוכים מידי "אין לי חצי שעה הרי, זה עשר דקות פה, עשר דקות שם".

גם לי יש שני ילדים קטנים.

אני חושבת על הכתיבה כאן – הרי בחצי השנה האחרונה אני כותבת בעיקר שירים. חלק מזה זה נטיה טבעית, התחלתי לכתוב שירים בגיל 11, שלא בטובתי, וחלק מוכתב מהמציאות הזו, שבו יש לך חלון זמן פה ושם, עשר דקות פלוס מינוס.

הנה למשל, הגדול משעשע את הקטנה בסלון, אני כותבת את המילים האלו ויש לי חרדה קטנה, מתי תבוא הצעקה. המוח באופן טבעי מוביל אותי לחשוב שוב על רשימה, שיר, משהו קצרצר.

פה ושם במהלך היום אני רוצה לומר משהו, לבטא איזה חריפות, והחלונות שלי צרים מאוד. בין עבודה, בית, רישום לבית ספר וסידורים קריטיים, בןזוג, כתיבה לספר הלא מתקדם, ועוד. זה מכתיב ומשפיע על הכתיבה שלי, ובלי להיות פומפוזית, מעניין כמה זו הייתה יוצאת נשכרת אם המצב היה אחר.

 

אתם צריכים לראות את זה עכשיו. הקטנה בת שנה וארבעה חודשים, זחלה עד לכיסא שלי בחדר עבודה, נעמדה על הכיסא והיא לוחצת על המקלדת – הלפטופ על הברכיים. הפעילה כבר קאפס לוק ועוד. היא צועקת "בה בה בה", והגדול עומד מעליה ומנסה לגרום לה לעמוד לבד, מותח אותה, היא צורחת. הוא רוצה לדעת אם זה מותח אותה. ואם זה מתח לה את השרירים בפופיק. אחר כך רוצה שאראה כמה הוא שוקל, כשהוא נעמד על המשקל ליד.

זה מה שיש עכשיו. גמרתי.

עוד
פוסטים