מכה בראש

Date

היום נפרדתי מynet, מקום העבודה שלי, עוד ימים ספורים אתחיל לעבוד במקום חדש. בימים האחרונים היה לי מאוד קשה להגיע למקום העבודה שבו עבדתי במשך שמונה ורבע שנים. לא טובה בפרידות, גרועה בפרידות, איומה אפילו. במשך השנים למדתי לעכל פרידות לבד, עם עצמי, לבלוע אותן כמו חומצה, לא להקיא אותן על הסביבה, כמעט. יש שיקראו לזה, להשתבלל.

יש שיגידו, כולה מקום עבודה. באים הולכים. בשבילי זה לא היה כך. השארתי שם את העשור הטוב בחיי. בלי להתייחס רגע להיבט המקצועי, היה במקום הזה משהו מנחם בשבילי. הרגשתי שבאמת אוהבים אותי שם, ומעריכים אותי, וכשהקרקע רעדה לי בחוץ, המקום הזה תמיד היה חללית של בטחון, של הכרה ביכולת המקצועית שלי, של ביטוי לדברים שאני אוהבת לעשות.

היום, כשיצאתי מחדרו של העורך הראשי, האיש שהכי אהבתי שם, אחרי מילות הפרידה, הייתי נסערת קצת כנראה, חלפתי מהר על פני הדסק, והתנגשתי חזיתית עם הראש בטלוויזיה מוגבהת. כאב רצח. אני מנסה לחפש את המשמעות הסמלית של זה, אבל לא הולך, אולי המכה בראש עבדה עלי חזק מידי.

 

כמה כעס.

 

בטור של טל ניב במוסף הארץ, היא כותבת על מטפלת שהייתי רוצה לטלטל מעצבים ועקב לב שבור מצער. לדעתי,  ויש לי הרבה נסיון, חוץ מזה שחייבים להעביר אותן הכשרה ובדיקות מקיפות יותר, חייבים, פשוט חייבים לבצע עליהן מעקב בחוץ. לבקש מחבר/ה ממש לעקוב אחריהן. פעם גיליתי ככה שקר מאוד מכעיס של מטפלת.

קשה מאוד מאוד להשיג מטפלת טובה, אמינה, ובעלת תושייה. העולם הזה רצוף מהמורות מכעיסות. יש לי כל מיני סיפורים על גחמות של מטפלות, אבל אני בוחרת לכתוב רק את האחרון. לאחרונה חלקתי עם אחותי, אם לשני ילדים, בייביסיטר מבוגרת, באזור השישים כנראה. גברת זו, שהתנתה את בואה אלי בכך שאסיע אותה מרחוב ארלוזורוב בתל אביב לביתי, כי לא הסכימה לקחת שני אוטובוסים, ואף אשלם לה 35 שח לשעה, כי זה מה שהיא לוקחת, שכחה את הטאקט בבית. היא הודיעה לי כבר כשנכנסה הביתה שאצלי הרבה יותר נקי מאשר אצל אחותי, ושהיא, מסכנה, לא משתלטת על הילדים ועל הבית, ולא הייתה צריכה להביא ילדים בסמיכות כזו.

היא לא ידעה שרצתי הביתה לפני שהגיעה כדי לסדר קצת, ושאצלי בדרך כלל שורר אי סדר מחפיר.

אולי בגלל זה, כי גילתה זאת בפעם השניה, הודיעה לי דרך אחותי שהיא עוזבת. למרות שהסכמתי ברצון לשלם לה מונית בחזרה ולאסוף אותה לביתי, מרחק 15 דקות נסיעה, היא חשבה שזה לא משתלם לה, רחוק לה מידי.  היו סיפורים יותר מטריפי דעת, אבל זה לערב שאהיה פחות סחוטה.

 

עוד
פוסטים