הבלוגרית, הקוראים וחרדת הנטישה (וגם הדרה לוין ארדי)

Date

אתמול, כשלחצתי על שיגור הפוסט האחרון (שיר קצרצר), שאלתי את עצמי, כמה זמן אחרי שיגור הפוסט לרשימת התפוצה, ינשור ממנה אחד הקוראים. הנבואה הגשימה את עצמה, כמו תמיד, והיום גיליתי שנשר/ה אחד/אחת. טיפשי ולא נעים להודות, אבל זה תמיד מרגיש כמו צביטה בינונית באגו, ופקודת הזנק לרגשי התבוסתנות הקבועים שלי.
בלוג לא אמור לפעול לפי שיקולים כאלו, אבל אני שואלת את עצמי לאחרונה, אם מיעוט הפוסטים בנושא אמהות/הורות והעולם שסביבם, מאכזב את הקוראות הקבועות שלי, אולי גם את הקוראים. לא מזמן כתב לי ירדן לוינסקי, שבלוג שאינו עוסק בנושא על – אלא מוגדר לנושאים כלליים, צפוי להתדרדר די מהר. הוא מבין בזה, בלי ספק. לאחרונה הבלוג הזה עוסק גם ביחסים/אהבה ושברונה/זהות בזוגיות כי זה מה שהטריד אותי. אני זוכרת שבשנים הראשונות לאמהותי, אלו נושאים שלא התעניינתי בהם, הייתי כולי מרוכזת באתגר האמהות שלי, ביכולת שלי להיות אמא, אם בכלל, בסוגיות הסבוכות של איבוד הזהות שלי בתוך זה. תלאות שבינה לבינה הרחיקו אותי, ואולי זה מה שקורה עכשיו עם קוראת או שניים.

אולי זו סתם ביקורת על השירה, וזה לגיטימי, לא כולם חייבים לאהוב את זה.

אבל בסופו של דבר, אני לא מסוגלת לכתוב לפי ציפיות מדומיינות. בגלל זה בין השאר הפסקתי לכתוב לעיתונים. יש לי עוד המון מה לומר בנושאי אמהות, אבל אני מרגישה שהגוון של דבריי משתנה. אם בהתחלה זה היה זעם קבוע, חוסר אונים, מרדנות נגד התובענות ההיא, ורצון תדיר לברוח, התקופה האחרונה, ובמיוחד האמהות בפעם השניה, ומשבר גדול שעברנו בבית ושרדנו אותו, גיוונו את התחושות שלי, פלטת הצבעים רחבה יותר. יש לי לפחות פעמיים בשבוע נקודות שבירה של אותה נערה מפונקת שבועטת בפנים, של האשה שרוצה לברוח לאיזו דירת סטודיו בלונדון ולכתוב ולכתוב, של עוד הרבה פנטזיות, סקס, שמרים ורוקאנרול. אבל ההתנגשויות מכאיבות פחות.

המלצת חובה!

 

הדרה לוין ארדי הנפלאה, הוציאה אלבום חדש. שלושה קטעים ששמעתי ממנו, השאירו אותי על הרצפה מתדהמה, מרוב יופי.

קנו אותה, גם אני בדרך. השיר "מילים מילים מילים" נפלא. פה מצאתי את השיר "ראיתי מלאכים". כמה יפה הקליפ, תל אביב והדרה.

עוד
פוסטים