הילדים שלי. ליבי מוצף מתיקות

Date

בלי ציניות הפעם.

הגדול בעוד כמה ימים בן שש. מגיעים הביתה מהגנים, הוא מתרפק על אחותו בת השנה ורבע ואומר לה: "ניצן, איזה יפה את, את יודעת שאת מאוד יפה? איזה מזל שיש לי אחות כמוך, איזה מזל!".

ואני מקשיבה מהצד, וליבי מוצף מתיקות.

לאחותו שעדיין לא הולכת ומדברת רק כמה מילים, מסתמנת אישיות ממזרית, מלאת חן והומור. ראשית הדיבור היא תקופה נפלאה, לחזות בדרך שבה הם רוכשים שליטה במילים, שוברים אותן בדרך מקסימה, בונים מהן גרסאות משלהם. היא למדה לומר את המילה "בית" מתוך השיר שאני שרה לה "עשר אצבעות". את הבית היא חותכת באות ת' האחרונה, בצורה מצחיקה מאוד, כך שיוצאת לה הגייה תקיפה משהו. חייזרית.

מידי פעם, משום סיבה ברורה,  היא פוצחת בקריאת "ואוו!" כמתבגרת מתלהבת. מושכת את ההברה, את השורוק, ומטעינה בכל הבית שחוק ושמחה .

גם כשאני עוברת איתה ליד חנות ונשמעת מתוכה מוזיקה, היא מיד מנענעת את הראש, מתמסרת לה, כמו מתבגרת, כל הגוף שלה רוקד. אז היא אוהבת מאוד מוזיקה, אבל חוץ מזה, היא לא דומה לי. שיער זהוב כתום, עיניים כחולות. כשאנשים רואים אותה הם אומרים לי "יצאה לך שבדית".

איזה אנשים הם יהיו? האם יהיו כרוכים אחריי רק טיפה ממה שהם עכשיו בבגרותם?

האם יהיה ביניהם קשר כזה שנסמך על הרגעים האלו מהבית? האם הזכרונות האלו מהבית ישמרו אצלם בקופסת יהלומים, כאלו שאפשר להוציא בימים רעים? הבית שלא היה לי, הבית שאני מנסה ליצור להם. בעשר אצבעות לי יש.

 

מוזיקה וקליפ

והנה קליפ ושיר יפהפה של סוזן וגה הנפלאה כל כך, Tired of sleeping. כרגיל היא כותבת נהדר.

http://www.youtube.com/watch?v=tHdpx98Eo5w

 

 

 

עוד
פוסטים