ילדים והרגעים האפורים. פלסטר קיומי

Date

בלתי נסבל, ובצדק

אם יש רגעים קשים, מאיינים באימה שלהם, זה הרגעים האלו שבהם ילדיך, יקיריך החשובים מכל, בשר מבשרך, נתפסים בעדשה הפרטית שלך באופן "לא פוטוגני". בחולשתם, בשעמומם, בריקנותם המבהילה. כמה עצום הוא הפער בין המתיקות, החן והקסם הפרטיים שלהם, לבין הרגעים האלו שאיש לא דיבר עליהם, איש לא יידע אותנו על אופיים המעציב. נדמה לי שדוד גרוסמן נגע בזה, בכמה מספריו, אבל הדוגמאות לא קופצות לי לראש, ובכל מקרה, לא רוצה להתנחם עכשיו בספרות. אני מקופלת בכיווצים מהמחשבה על זה.

בגלל שילדים מתויקים בתודעה בתור השריד האחרון בעולם לאהבה אוטומטית, נעדרת התניות, חייתית, קשה כל כך לקבל את הרגעים האפורים האלו, יותר מכל הם אפורים. אולי משום שזו מראה מפחידה לעתיד, הם יהיו אנשים, הם לא יהיו כל כך חמודים, יהיו להם חולשות גדולות מאלו, הרגעים המתוקים והכרוכים האלו יהיו מעטים עד בכי.

אולי בגלל זה גם רבים כל כך רגשי האשמה, של כל ההורים, אולי כשאומרים לנו כל הזמן "הילדות שלהם לא חוזרת, אחר כך תצטערו שלא הייתם שם מספיק", מתכוונים גם לזה.

 

ועוד יותר בלתי נסבל

 

לזהות כמה אני לא פחות מהם, נעזרת בנחמה שלהם,  כפלסטר קיומי. במגע הבלתי מותנה, בצורך ובתלות, כשהואקום ההוא נפער, כשאין מקום אחר.

עוד
פוסטים