אתמול בערב נולדה לידי רכּוּת

Date

 

 

 

אתמול בערב נולדה לידי רכּוּת. ישבנו בקפה השכונתי שהרחיב את פניו, ובשולחן הסמוך מידי אלינו ישבו אבא, בחולצת כפתורים של עסקים, אמא בטרנינג בית, וילדה כבת עשר.

 

בשלב מסוים החל האב לדבר אל ביתו, הוא תיאר לה את הרגע שבו נולדה, וכיצד החזיק אותה, ואיך התאהב בה, ביצור הקטן והצורח. אחר כך הסביר לה כמה היא חשובה להם, להוריה, וכמה היא הטעם האמיתי לחייו ביום יום. מבטו היה מצועף, וכל דמותו טובלת באהבה צרופה, ישירה . ניסיתי לא להקשיב לזה, אבל זה היה חודר, מדבק. חשבתי, איזה יופי שהגבר הזה, נראה באמצע שנות ה40 ודאי אדם שעשוי להיות ענייני וקשוח בעבודתו, מסוגל להראות חום כזה.

ואחר כך חשבתי על עצמי, כמובן. על המצבים שבהם אני מתפקעת מאהבה אליהם, שהיא מכוננת אותי, מדריכה את כל צעדיי, מנפחת אותי משמעות. כך שכל המר מווסת ממני, ואני מדושנת במחשבות סכריניות עליהם. ואז שאלתי את עצמי, אם ככל שאנחנו מתוודעים לריקנות הקיומית שמכה לנו בעורף, בגלל האוטומטיות של השגרה, בגלל שיש כל כך מעט ריגושים מתמשכים, ובגלל התפלות, פשוט כך, אנחנו מגבירים את הווליום של הרגש הזה, כדי להזין את עצמנו, כדי להימלט אל הפלסטרים המיידים האלו שהם נחמה מיידית, ואישור קיומי. ואולי הילדים מרגישים בזה .

אני לא יודעת אם זה מה שקרה אצל האב ההוא, שהפיק רגע אחד ארוך של חסד שקט עם ביתו. אני כרוכה בעבותות נואשות של אהבה אליהם, אבל אני מנסה לכוון פה את התדר, התדר האמיתי שלי ושלהם.

 

 

 

עוד
פוסטים