אז מה קורה עם ההורות של ריקי

Date

כולם חיכו לקטסטרופה שלא הגיעה.

רוב מכרינו אמרו לנו שלנסוע עם ילדים לרומא זו התאבדות ידועה מראש. שאנחנו נסבול מכל רגע, שחבל על הכסף, רומא היא לא עיר לילדים, ובכלל, סעו ל"הכל כלול" בטורקיה, הילדים ייהנו הרבה יותר.
בסאבטקסט שלהם הם אמרו, אתם תריבו, תשנאו אחד את השני, הילדים יעיקו, והכל יתפרק לכם על הראש.
עם הידיעה הזו, שכמה וכמה מכרים שלנו מצפים בדיוק לזה, נסעתי לשם. כמו שניחשתם ונרמז מהפתיח, קרה בדיוק ההפך. כבר כמה ימים אני מנסה לחשוב – מה לא השתבש.
הנסיעה הקודמת שלנו עם הבכור לברצלונה-צרפת הייתה בחלקה סיוטית. זו הייתה התנגשות של צרכים, בין אמא שרוצה להיות עצמאית, שלא הפנימה עד הסוף שצרכי הילד הם שמכתיבים את תוכן הטיול והפשרות שלו, לבין פעוט אנרגטי כטייפון, שנלחם על מקומו בקדמת סדר העדיפויות.
בנסיעה הזו לקחתי החלטה נחושה, אני והצרכים האנוכיים שלי, אלו שמגדירים את זהותי החוץ אימהית יישארו בחוץ. כלומר, אם הנסיעה לברצלונה החלה מהגשמת חלום ישן לתפוס הופעה של להקה אהובה במיוחד (wilco), והרבה מוזיאונים, הרבה מידי, שכללו כמעט פיאסקו עת הפעוט היה קרוב לשבור פסל של פיקאסו, הפעם זה תוכנן אחרת, הפוקוס היה על המשפחה, לפני הכל. במסגרת הזו, ביקרנו בכמה אתרי תיירות, אבל לא התעקשנו להתענות, ומן הסתם פספסנו חלק מהחוויה התרבותית שטמונה בהם. בותיקן דילגנו על התורים והזמנו מראש כרטיסים למוזיאונים דרך חברה באינטרנט, יצא יקר כפליים אבל שווה לאור תורי הענק. בקולוסיאום דילגנו על התור ולא נכנסנו פנימה בכלל וגם לא לפורום די רומאנה. היינו בהרבה כנסיות מרשימות, כולל במיסות, אבל לא נרשמו תקריות מביכות, בפנתיאון נחנו במקדולנדס לפני שנכנסנו פנימה, קצת חילול הקודש, לא? ובחרנו מלון שיהיה מרכזי מספיק כדי שנוכל לקיים גיחות מנוחה בצהריים, בפועל היו רק שתיים. באוכל השתדלנו להתפשר, ואכן נרשמה אכזבה בתחום הזה, חוץ משתי מסעדות, אחת טובה למדי ואחת טובה מאוד. בטובה למדי התינוקת הקימה זעקות שהחרידו את הקהל המטופח והאלגנטי, ונאלצתי לצאת איתה החוצה עם בטן הומיה מרעב. אחר כך התחלפנו וסיימתי מנה פושרת. בהתחלה כעסתי, אחר כך השלמתי, הרי לא הולכים עם קטנים למסעדות כאלו. וחרשנו את הפארק הקרוב, כדי שיפרקו מרץ, כי הרי זו לא עיר לילדים, נכון? אז אני חולקת על האמרה. נכון, ילדים אוהבים פעילות פיסית, ים-בריכה, השתוללות, אבל הם יכולים ליהנות גם מפעילויות שגורמות קורת רוח לזקנים שלהם, במיוחד אם הביחד המשפחתי הרמוני יחסית. הם פשוט נהנים מהדברים הקטנים, המינוריים, יונים בכיכר ליד המזרקה, השתוללות כריות בחדר המלון.

 

אבל הבשורות הרעות הן שיש מחיר לאידיליה. שמתי לב שברומא נמחקו לי המילים. הערוץ הפנימי שמפיק אותן, יש מאין עצום, פשוט נסתם ואיתו החלל הפרטי שאליו אני מתאיידת כשאני צריכה לצרוח, כאילו הבין לבד שאינו נחוץ. העין הסודית שמבחינה בפרטים האכזריים, האינטימיים, נעצמה שם, וכל היופי של העיר, ויופייה של ההנאה החומרית, הפיסית, החושנית, מיסך אותה. אין ארוחות חינם. בטח לא ברומא.

באחד הפוסטים הכי נקראים שלי הגיעה תגובה חדשה, מכותבת בשם הדס. היא שאלה "4 שנים אחרי, מעניין אותי לדעת מה עם ההורות של ריקי". אז לרווחת כולנו, היא השתנתה, כנראה התעדנה, והטור האחרון היפה של דנה ספקטור מדבר גם על החוויות הרגשיות שלי עם הגעתה של הילדה השניה. עכשיו אני צריכה לראות מה אני עושה עם הספר הזה, הכועס, החשוף, המר שכתבתי במשך שלוש שנים ונתקע לי באמצע, כשהחלטתי להרפות ממנו, האמהות שלי, וגם הזוגיות, נשמו לרווחה. דנה, אמרתי לך כבר בעבר, זו עסקה שטנית, אבל רציתי לשרוד.

עוד
פוסטים