אין חמלה במלחמה. דג גדול אוכל דג קטן

Date

רעננה, קיץ 2008. מתווכת הדירות ולריה, אשה יפה עם פגיעות מסוימת בפנים, מבקשת להראות לי ארבע דירות שונות, "זה באזור התקציב שלכם, אבל תזכרי שזה שוק של מוכרים" היא מתרגמת לי את המציאות.

לולריה יש ארבעה ילדים והיא נראית בערך בגילי, הגדול חייל וכבר היה בלבנון, ועכשיו הוא בג'נין. כשהיה בלבנון, היא מספרת, היא לא הצליחה לחשוב על זה, הדחיקה לגמרי.

הדירה הראשונה נמצאת ברחוב צדדי מהחלק המזרחי של אחוזה. "הם מבקשים ***, אבל לדעתי, ככה אני חושבת מאיך ששמעתי בעל, הם יתגמשו, זה פשוט זוג בגירושין" את החלק האחרון היא אומרת כמעט בלחש.

הבניין מכוער וישן מאוד, שום מאמץ להסוות את זה אין בו. הדירה היא שעטנז של שיפוץ חלקי  צנוע וכאוס משפחתי. בכל עבר חפצי ילדים ומשפחה, מגובבים, מרובבים, גולשים, ערומים לגמרי משמחה. זו שלושה וחצי היא אומרת, בחצי החדר שלהם, מין נקניק צר שמתאים יותר להיות חדר ארונות, יש טרור של אי סדר ועודף צפופים. "עם קצת דמיון אפשר להכניס פה מיטה לילד", היא אומרת.

בעל הדירה שהמפתחות בידיו מסביר שבדירה יש יחידת הורים. בהמשך מתגלה שכל חדר שירותים פלוס מקלחון טוש שיוצא בחדרונצ'יק מחדר השינה נקראים ככה. יש לו משהו בפניו שאני מתקשה להבין, ובכל מקרה בוער בי חשש מסוים ממנו. הם מעמידים למכירה את הדירה שבה חיו וגידלו ילדים בנסיבות שמכווצות אותי ומעירות את כל הפחדים הקמאים שלי.

ולריה אומרת שלדירה ולבניין יש אינסוף פוטנציאל. למה להם לא היה?

 

אל הדירה הבאה, רחוב עתיר עצים מזנים שונים, מוצל יותר ובעל סאונד של ציוצי ציפורים, הגענו במכוניתה הקטנה והירוקה זרחנית של ולריה. "פה הם רוצים ***, הם לא גמישים, זה הרחוב ששאלת עליו בהתחלה, יש לך פה בית ספר, גן, ותשמעי את הציפורים, את לא שומעת דבר כזה בעיר היום". היא ניסתה להשיג בטלפון הנייד את הבעלים ולא הצליחה. כשלחצנו על האינטרקום, היא הופתעה שנפתחה הדלת, "הם נמצאים". מישהו פתח את הדלת בקומה השניה, הציץ ומיד סגר אותה. ולריה דפקה על הדלת הזו, דלת עץ פשוטה, גבר גבוה וכהה פתח אותה, מאחוריו, אשה בשיער ארוך ושמלת קיץ.

"כן"? הוא שואל, "אפשר לעזור לכן??"

"אני ולריה" היא אמרה, והוסיפה את שם סוכנות התיווך.

"ולריה? לא מכיר. למה באת לפה?"

"באנו לראות את הדירה", היא אמרה בחיוך מעושה ועצבני.

"זו טעות, פה אין דירה", הוא אמר. אשתו מאחוריו, בעיניים חרדות מעט, פתחה פיה לומר משהו וסגרה, נמלכה בה.

ולריה נראתה מבולבלת מאוד. היא ניסתה להשיג את הבעלים בנייד. "אז אפשר לסגור את הדלת?" אמר בטון קשה.

"הבעלים מפנים אותם כי הדירה לא בתקציב שלהם", היא אמרה, "הם לא רוצים להראות, מנסים לדחות את הקץ, אבל הוא יודע טוב מאוד מי אני, כבר הראיתי את הדירה, כשאשתו הייתה, לא רציתי לעשות לה בושות לידו".

תעשי לי טובה, אל תראי לי דירות כאלו, אמרתי לה בזעף, ותגידי למוכרים האלו שקודם יסתדרו איתם. "הם יודעים שהם צריכים לעזוב תוך חודשיים", ניסתה להתגונן, "מה הטעם להתווכח".

"אין חמלה במלחמה", אמרה חברה טובה ואהובה, "דג גדול אוכל דג קטן".

אפילו דירה רעה אחת לא רציתי ברעננה.

 

 

עוד
פוסטים