ילדים זה שמחה בחופש? תשובה לגדעון לוי

Date

גדעון לוי יוצא במאמרו מאתמול ב"הארץ" נגד האמהות הבכייניות מהכתבה שאליה התראיינתי, (קייטנת הישרדות, מוסף הארץ משבוע שעבר, מאת אסתי אהרונוביץ').
"חברה שבה מי שאיננו הורה נחשב כמי שלוקה בפגם חמור, שלא לומר חטא – הרבה יותר מאשר בחברות מערביות אחרות; שבה העיסוק בילדים במשך כל ימות השנה אינטנסיווי עד כדי הפרזה מזיקה – מגיעה אל חופשת הקיץ אחוזת בעתה". מאבחן לוי, "אם כך, עולה החשד, אולי כל עניין ההורות נכפה עלינו? אולי אנחנו בעצם לא כל כך רוצים להיות הורים, כפי שפוקד עלינו הציווי החברתי? ואולי אנחנו פשוט לא יודעים איך להיות עם ילדינו, כפי שאומרת הפסיכולוגית שרונה מי-טל.
חופשות ארוכות כשאול היו כאן תמיד, אבל הפחד של ההורים מהן והתחושה ש"צריך לעשות משהו עם הילדים" כדי לקדם את הרעה החולה הם חדשים יחסית. אני לא זוכר את הורינו כה חרדים מפני יולי-אוגוסט, בימים שבהם המצב הכלכלי היה גרוע לאין שיעור מאשר בעידן הקייטנות "א-לה הישרדות" ב-3,000 שקל המחזור. ידענו אז להעסיק את עצמנו, ועוד ללא עזרים אלקטרוניים, ברחוב, בשכונה, במגרש הספורט ובקייטנה הצנועה, עולם מופלא, כמעט ללא התערבות הורינו, והם מצדם לא היו כה מוטרפים ב-1 ביולי וכה שמחים ב-1 בספטמבר, כמו נגולה מעליהם אבן הנגף של חייהם. את הגלגל הזה אי אפשר כנראה להחזיר, אבל מה עם המידתיות ואיפה ה"ילדים-זה-שמחה"?"

מקריאת הביקורת הזו עושה רושם שלוי מחזיק נקודת מבט חד צדדית גם בנושאים נוספים מעבר לנושא הסיקור הקבוע שלו. הפעם נקודת המבט היא גברית, אישית ומעמדית. נראה שעבר זמן רב מאז היו ילדיו של לוי בגיל בית הספר, ומעניין לדעת, כשהיו שם, האם הוא זה שהעביר איתם חודשיים בבית, יום יום ביולי אוגוסט, משחק איתם, מקריא להם סיפור ומפעיל אותם, או שהיה עסוק בעבודתו החשובה והניח לאשתו לדאוג לדברים מעין אלו. הייתי מאוד מעוניינת לשמוע את דבריה בעניין זה.

רגישות לעם אחר וסובל יש, אבל לבני המעמד הכלכלי החלש מקרב הישראלים – הרבה פחות. לוי מזניח עובדה מהותית – חופש זה כיף, אבל להורים עובדים אין חופש מטעם המדינה ביולי אוגוסט, המשק לא מושבת, ואיש לא מוציא אותך לחופש בגלל שאין לך "סידור", או כסף לשלם לקייטנת הישרדות. העבודה חייבת להימשך, התשלום למשכנתא גם, ומכאן גם הצרה הזו, של חודשיים תמימים ויקרים, שבסופו של דבר נופלים ברוב המקרים על האישה האם. למה? אולי כי עבודתה חשובה פחות משום שהיא בדרך כלל מרוויחה פחות, והפסדה יסב פחות נזק למשפחה, אולי כי המבנה הפטריארכלי מעולם לא נשבר כאן באמת. לוי מתגעגע לימי ילדותו, אולי כדאי להזכיר שבימים ההם רוב האמהות לא עבדו בחוץ ופרנסו באופן מהותי, ולכן ההשוואה מופרכת.

ויש עוד אספקטים. גם בשנות ילדותי קיטרו הורים על החופש הגדול. היו קייטנות, צנועות יותר אמנם, אבל להורים לא היו אותן דילמות משום שרוב שעות היום שיחקנו ברחוב. חשופים פחות לפרעות וסכנות, מצד בני אנוש ובעלי חיים שונים. העיתונים, למשל הארץ, עסקו הרבה פחות בטרנדים אופנתיים של הורות, ולא הפעילו לחץ סמוי על ההורים לשמש אנשי חינוך-בידור-ותרבות במשרה מלאה, נוספת כמובן על המשרה ממנה הם מתפרנסים, ובכלל, כאמור, רוב האמהות לא עבדו אז.

העיסוק באשמת ההורים על כל אי הצלחה או בעיה של ילדיהם, סופר נני, ומבחני הורות סמויים וגלויים במדיה, לא היו קיימים במידה כזו. נכון שחלק מאלו הם מנגנונים בידוריים, וגם מנגנוני אשמה חברתיים, שנוגעים בטיהור עצמי, כלומר, תראו כמה אני בסדר והם נחותים. זה חלק מחברה שעוסקת פחות בהישרדות פיסית יומיומית ויתר ברווחה נפשית ובאני.
ולמרות כל הכתוב כאן, אני מוצאת את עצמי מגיבה רגשית לסופו של המאמר. כן, החיים קצרים, הילדות בעיקר. כן, זה לא יחזור הימים האלו, המתיקות, הקשר, הם כרוכים אחרי עכשיו באופן שלא יהיה עוד.
זה לא אומר שאי אפשר לקטר, על דברים שלוי כנראה קצת שכח.

עוד
פוסטים