חיה באינטרנט עוד לפני שנברא

Date

1991-2. הייתי עיתונאית מקומונים, ודורון צברי היה הראשון שקיבל אותי לעבודה. "את כתבת" הוא אמר. אז הייתה אצלו דיכוטומיה, כתבת או כותבת. היינו מיודדים, אני זוכרת אותו כאחד האנשים הטובים והרגישים שפגשתי בעיתונות. הוא הכיר את ההתמכרות שלי לשיחות טלפוניות אין סופיות, עם גפי, איתו, ואחר כך עם גפי עליו, וחוזר חלילה. יום אחד הוא אמר לי, "מה שאת צריכה זה לנהל רשת של שיחות בטלפון, אנשים ידברו ואת תנהלי את זה". הוא לא ידע שאלו דברי נבואה מבריקים, כשאמר את זה בתחילת שנות התשעים.

אבל זה התחיל עוד הרבה קודם. המציאות היא קופסה שאף פעם לא הסתדרתי איתה באופן מזהיר. מגיל די צעיר אהבתי להיכנס בדמיון לדמות אחרת. זה עזר לי בכל מיני מצבים שפופים, זה הטעין אותי בכל הרבדים של הדמות הזו שדמיינתי, ונכנסה לי מתחת לעור.
שתבינו, ידעתי היטב איפה אני נמצאת, לא שיקרתי, לא התחזיתי במגעים עם אנשים. זה היה משחק ביני לבין עצמי שאנשים שבאו איתי במשא ומתן כזה או אחר, לא ידעו עליו.

בראיונות עבודה למשל, זה התגלה כקסם מופלא. את כל חוסר הבטחון שלי השארתי ביישות שהייתה אני, והחלפתי אותו ביישות אחרת, שבעיני הייתה מוצפת בטחון, נחושה, אמביציוזית, נעדרת כל גרם של בלבול ותעיה. בספרה הראשון "היכן אני נמצאת" שאליו רפררתי קודם, כתבה אורלי קסטל בלום על החוויה הזו, וכשקראתי אותו בתחילת שנות התשעים, צעירה לבד בתל אביב, משוטטת ברחובות וקוראת אותו בהליכה, הבנתי את הכוח האומניפוטנטי שיש ביכולת ההתחפשות הזו. בכוח של ההזיה והפנטזיה, ובגבולות שלה, בין דיכאון לאופוריה.

ביחסים עם גברים הצלחתי לזגזג בין הדמויות שלבשתי בהצלחה מועטה יותר. הרגש חזק יותר מהמשחק. אבל היו תקופות שהעדפתי לנהל יחסים מלאים דרך המסך, בלי לצאת מהבית, בלי להיתפס בחולשות שאין במקלדת. למזלי, זה עבר מזמן. את בן זוגי הנוכחי, כבר שמונה שנים, הכרתי דרך חברה, באופן הישן, אולי בגלל זה אנחנו מחזיקים יחד.

להגיד שאני חושבת באופן אסוציאטיבי יהיה ניסוח מיושן, של עולם ישן. אני חושבת היפר, היפר טקסט, היפר לינק, הדברים שמעסיקים אותי בכמה מסכים שונים, רצופים קישורים לעוד ועוד נושאים, לעוד עמודים של זכרונות, תוכניות לעתיד, סיפורים שאני צריכה לסיים, אנשים שאני נזכרת בהם או צריכה להתקשר אליהם. המחשבות שלי מופרעות כל הזמן על ידי קווים תחתיים שמובילים למקום אחר. איבדתי את היכולת להישאר במסך אחד למשך יותר מכמה דקות, ולדעתי היא מעולם לא הייתה קיימת באמת, האינטרנט רק הקצין והחריף את התכונה הזו.

בעולם שלפני הרשת, פנטזתי כל כך הרבה פעמים על יכולת להעביר מסרים כתובים לאנשים שתקשרתי איתם באופנים האלו, שעוד לא ידעתי שקיימים, אז חשבתי על טלפתיה. יתרון המילה ברשת, יכולת הניסוח וה"מולטי טאסקינג" של הפרעת הקשב חסרת המרפא, התתמזגו בעולם האינטרנט לאוטופיה עבור האישיות שלי. כך נגאלתי.

עוד
פוסטים