את צריכה עזרה?

Date

איך הבריות מתמודדות עם כאב של אחרים?

הנושא הזה תוקף ונושך במחשבותיי כל יום מאז שאני שבורת רגל.

התגובות ברחוב (בעיקר בסניף מכבי רמת השרון) הן פרוזה קטנה וספוגת אירוניה, הערות קיומיות. אפשר ללמוד ממנה הרבה על הזולת ועלי. קודם כל, אני כל כך שונאת להיות במצב של צריכה עזרה או להודות שאני זקוקה לה. פשוט מתעבת את זה.

לא מעט אנשים רכי לב שואלים אותי אם אני צריכה עזרה, לרוב אני אומרת, לא, תודה רבה. אבל זה כמובן לא נכון. הבוקר נדרשתי בדחיפות לקודח בשיניי, כלומר רופא השיניים. נסעתי במונית וכשהגעתי לסניף מכבי ניסיתי להסתייע בכיסא גלגלים. בעזרת רגל אחת אני גוררת את עצמי קדימה ומנסה להסתדר עם הקביים, מצריך מוטוריקה מסובכת.

המזכירה הרוסיה היפה מציעה להסיע אותי. אני מסרבת בהתנצלות וגוררת את עצמי והיא אומרת, זותי לא רוצה עזרה שמציעים לה. זו הייתה טרוניה מוצדקת, שהשאירה אצלי הדהוד.

האשה עם השיער הצבוע בחמצן בפינת הקפה לא מקבלת את הפולניות שלי. היא מבררת בלי כחל וסרק לאן אני צריכה להגיע, וכשנוסעים היא מתבדחת איתי ולא עושה עניין מהכתרים שאני קושרת לה כמלאך.

 

יש אנשים ששואלים אותך אם את צריכה עזרה ויש להם קמט של אשמה בפנים. הם קצת כועסים עלי שאני צריכה אותם, וקצת כועסים על עצמם שהם מרגישים ככה. אבל יותר על ההפרעה בסדר יום, בסדר הדברים. אני חושבת שלאנשים היום יש הרבה פחות זמן וסבלנות לאחרים שנשברו. שיזמינו חלפים או משהו, לא?

הכי מצאו חן בעיני שני הקשישים דוברי הצרפתית. הם ישבו על הכסאות מרופדי הפלסטיק במוקד האורתופדי השבוע, ולעסו כריכים שקנו במכונה המהירה. לו הייתה צמה בשיער לבן מקורזל וארוך, משוך ומסורק לאחור. גם לה הייתה צמה משיער לבן עכור, אבל שיערה היה סמיך ועבה בהרבה. היא הייתה קטנה ממנו וממושקפת, ולידה חיכה כיסא גלגלים. לו היו פנים רחבים מנומשים ורגזנים, והוא דיבר בקול רם, היא הייתה חרישית ועדינה כמו ילדה. כשעברתי על פניהם, עם כסא הגלגלים, הוא עיווה את שפתיו בתנועת מיאוס. אולי אלו שקשה להם שונאים יותר את מי שקשה לו בעצמו.

עוד
פוסטים