הרצליה-תל אביב בלוז

Date

חודש וחצי כמעט מאז נחתנו בארץ הרצליה. מתוכם שלושה שבועות מקורקעת בבית, בלי יכולת לגנוב ביקורי תושבת רגש בתחנות הקבועות שלי.

אני לא סובלת כאן, אבל עוד לא התרגלתי. הסתגלות למקום ולסביבה היא קודם כל דרך הרגליים, שיטוט ברגל, של אורח שנוטה ללון ולהישאר. ואת זה, כידוע, נמנע ממני לעשות כרגע.

להתבונן בבריות כשהם מביאים את ילדיהם לבית הספר ולגן, ממהרים לסידוריהם, מתעכבים בפיצוציה המקומית, עושים צעידת לילה, וחיים את החיים המתפקדים והפרבריים שלהם, נבצר ממני.

אבל התענוג המפוקפק של לרדת ממונית בפתח הקניון עם הקביים, בעוד באותה שניה שהרכב נעצר אחרים מצפצפים מאחוריו בעצבים – לא נחסך ממני, וזה תמיד מרתיח מחדש. חוץ מזה, החודש קיללתי מתחת לשפם כמו נהג משאית מלואיזיאנה.

 

מהגיחות הקטנות לקניון אני לומדת קצת על הפוטנציאל האזור המגוון הזה. שדות הולכים ונכבשים בידי בוני וילות, כמה עצי פרדסים, שטחים פראיים לצד שטחי בניה חדשה, ומסילת רכבת קרובה, שצפירות וקרקושי הקרונות עליה מטעינים אותי בתחושה רומנטית משונה.

 והגינה הזו שמגיעים אליה מהמטבח, להיות אשת פרברים שיש לה גינה בבית – לא כך חשבתי שאמצא את עצמי נשימה וחצי לפני גיל 40. תמיד חשבתי שבתי קרקע, בהם גדלתי עד גיל 17, מוקצים מחמת חרקים/נחשים/מציצנים ורעש. והנה, אני כאן. החרקים מגרדים לנו בעור, החתולה מתכתשת עם אורחות בנות מינה במטבח, אבל לפנות ערב, כשהשמיים נוטים לסגול לילך, התאורה הופכת אפורה וסמיכה, והנוף הירוק עם הרכבת שעוברת פעם בשעה ומשהו נשקפים  ממנה ומספרים לי סיפורים קטנים, אני קצת מאושרת.

 

עוד
פוסטים