כל השנים ההן

Date

1971, כפר בשרון. ילדה בת שלוש צועדת לבדה כ800 מטר עד לבית סבתא בידיעת האם והאב, "לבד הלכת, כל הדרך, היית ילדה עקשנית, רצית ללכת לסבתא, ומכוניות לא היו אז הרבה", מזכירה לה זו שילדה אותה. זה מצחיק אותה.

2008, ילדה בת שנתיים, עיר בשרון, טעם עורה מתוק כל כך כשאני מערסלת אותה בחיקי על מדרכות. לעולם לא תצעדי לבד.

1975 בערך, ילדה כבת 6 צועדת לבדה בדרך עפר במושב. נעצרת לידה עגלה שמובלת על ידי סוס עייף ומוכה, ושני ערבים בתוכה. הם מציעים לה סוכריות כדי שתעלה לעגלה, מנסים לשכנעה בהבטחות לממתקים נוספים, הילדה מסרבת. החושים שלה משמיעים אזעקה צורמנית. בבית היא מספרת על המקרה. האם שמחו על תושייתה? האם הזהירו? היא לא זוכרת, היא זוכרת את הפחד.

2008, ילד בן שש, קודם רמת אביב, עכשיו הרצליה. הוא שואל באיזה כיתה ירשו לו לחזור לבדו מבית הספר, מרחק כמה מאות מטרים. האם חושבת: מבחינתי אף פעם.

197? אולי 6, אולי יותר. העשב לא מנוכש. בסבך מבלים נחשים ארסיים, לפעמים הם חוצים את דרכה בשביל הגישה לבית. וממש מול הבית, על גדות הכביש, השתכנו להם על עץ החרובים משפחת צפעים בוגרים. הילדה צופה בהם זוחלים על הענפים בבעתה, ימים על גבי ימים. ימים על גבי ימים. היא מרותקת ומבועתת, הנחשים יחדרו לסיוטיה מעתה ועד בכלל.

2003 הפעוט נוהג לדקלם, "נחש, מסוכן מאוד!". איש מקרוביו לא מבין למה, הרי הוא חי בעיר. אבל בכל טיול, בקרבה לסבך וסלע, הוא יודע.

1977: הילדה לומדת לרכב על אופניים. יותר מכל היא אוהבת לרכב קילומטר או שניים עד הגבעה הגדולה , לטפס לקצה, ולתת לעצמה לטוס עליהם בלי ידיים במורד התלול כל כך.

עוד
פוסטים