מלחמה

Date

עכשיו אני אסירה שלה. של חתולה כתומה עם צוואר לבן, שכלאתי במרפסת, יותר נכון גינה קטנה.
עשיתי לה את זה כי בשנתיים האחרונות היא נהגה לחרבן על המיטה שלי, בכל פעם שרצתה להביע את מחאתה על דבר מה, שלא ברור לי אף פעם, אינני יורדת לסוף דעתה של החיה.
דלת היציאה לגינה היא דלת עץ פשוטה, שממוקמת בקצה המטבח. בכל פעם שאני נזקקת למזון או כלי ניקוי, אני שומעת את היללות שלה. לפעמים פעיות קטנות ונוגעות ללב, בפעמים אחרות יללות חדות ותובעניות.
כשאחד מבני הבית, לא אני, פותח לה את הדלת, היא משתחלת פנימה, ומעכסת את דרכה גדושת הטינה לחדרים שלנו, מחכה לחרך של חוסר תשומת לב.
אני עומדת על המשמר, וחוסמת בגופי את הכניסה לחדר השינה שלי, למיטה שהצעתי מחדש בשינאה, אחרי שאך לפני כמה ימים היא שוב הטילה עליה גללים מצחינים, מסמרי דעת מזעם. לפה את לא תיכנסי, אני רושפת לה, והיא בקושי מעיפה בי מבט, הליכתה אומרת זלזול גמור, חודרת לחדרו של בני, שאוהב אותה. הם כולם אוהבים אותה, ולא אכפת להם שהיא מטנפת אותנו.

בבוקר, קצת לפני שכל אחד יוצא לחייו הנפרדים, אני מתעקשת שיוציאו אותה, והיא לא מתמרדת. גופה מתרצה לאחיזה הבעלתנית, החוצה. מאז, במשך כל היום אני מריחה את הריח הנורא ההוא, בכל מקום שאלך. אני יודעת, היא ניצחה.

נו, עכשיו טוב לך שהיא בחוץ, הוא שואל? לא, בכלל לא טוב לי, אני עונה.

עוד
פוסטים