כמה מילים על מגיפת הפיטורין

Date

כידוע, אין כמו פחד כמוכר עיתונים, ובימים האחרונים המדיה, בעיקר הכלכלית, מתפרנסת מזה היטב, לא שזה מונע ממנה לפטר בני אדם בסיטונות.  יד אחת עושים איתה הגופים שמשליכים אנשים מגולגלים בתוך נייר עיתון, לרחוב. למה, האם באמת ההפסדים הגיעו והחברות חנוקות? לאוו דווקא, אני מהמרת. פשוט כי הם יכולים.

בשבועות האחרונים הרבה אנשים לגלגו על דב חנין בטענה שהוא שואף למשטר קומוניסטי. אולי זה לא רעיון רע כל כך כשרואים את התרבות הבריונית, האלימה, המנוולת של הקפיטליזם בלבנט.

בתחום בו אני עובדת, נוהגים לפטר אנשים בצורות משפילות במיוחד. בימים האחרונים שמעתי סיפורים מסמרי שיער על דרכים אכזריות ונבזיות לרמוס את בני האדם שעבדו בשביל הארגון ובשביל המפטר/ת עד לאותו רגע. כנראה שהציניות המובנית של גופי התקשורת מדבקת כמו וירוס רעיל גם לבני האדם המפטרים. לחלקם לפחות.

ד' חברתי, אומרת שזה רק סימן שאנחנו לא יכולים להמשיך להיות כל אחד לנפשו יותר, ולהיות שפוטים של השיטה, להסכים לכל זה. שאנחנו חייבים להתאגד. אני חוששת שהאתוס המשותף מעורפל, שאנחנו מפולגים מידי, ושבדם שלנו זורמת כבר פאסיביות רובוטית, שמכורה לאמונה בכך שרק מי שמצליח כלפי חוץ, בעל קריירה ועבודה מכניסה, ובעיקר צרכן מצטיין, הוא אדם ראוי ושווה.

כשאת בעלת משפחה, אין לך את הלוקסוס של בחירה אלנטרנטיבית בחיים שחותרים נגד השיטה הזו. כן, יש כל מיני משפחות שעוברות למצפים בגליל וזורקות את הטלוויזיה, זה מתאים למעטים.

אי אפשר לחשוב אפילו על בחירה במקום אחר עם תרבות כלכלית פחות נוגשת והרסנית עבור  האינדיבידואלי.

שאלה נוספת שאני מהרהרת בה:

מה חלקו של האינטרנט בעידוד הפאסיביות ההרסנית הזו? נכון, תנועות חברתיות נרקמות בו, שוב דב חנין, אבל במסות הגדולות, כמה הוא עוזר להרדים את המחאה על תהליכים כאלו? אם לא היה אינטרנט, האם היינו רואים יותר פעילות סולידרית נגד הפיטורין ובעד עובדים?

 

 

 

 

עוד
פוסטים