ביקורת קצרה על אלדוראדו, הופעת הבכורה, יהלי סובול והאחים מוכיח

Date

הופעת רוק בישיבה בזאפה היא קונספט משונה. אנשים שיודעים להתלבש מזמינים מהמלצריות המתרוצצות אוכל שנראה שהם כנראה מבינים גם בו. המשבר הכלכלי שעשה החודש עלייה מכאיבה, מהדהד במולקולות שבחלל המועדון,  כשאנשי הפקה שמבקשים משקאות על חשבון ההפקה בבר, או משקה בהנחה. על השולחנות סלט ירוק ופוקאצ'ה, ולי נראה איכשהו שלאכול שיפודי אנטריקוט מול יהלי סובול הרזה להחריד זה וולגארי, מין התנגשות שתי תרבויות מנוגדות. בכלל, רוק אינו אמנות של האבסה ונהנתנות לדעתי.

 

אבל אין בעיה עם הרזון של סובול, אין מדובר בסגפן לדעתי. לפני שבוע בערך ראיתי אותו ברחוב, התגברתי על מבוכת הun-cool, ואמרתי לו שהאלבום החדש נפלא, עשה לי את השנה. הוא היה ענוד עם התינוק החדש במנשא, ונראה מתוק להפליא. חשבתי על זה אתמול, על הבמה יש בו משהו אוטיסטי, לפרקים קפוא. חשבתי על הסיטואציה החדשה שלו, אבא, והאם הוא כבר מרגיש התנגשויות קטנות ודוקרות בין מציאות אחת לאחרת, או שיש סינרגיה. האם החוויה הזו מרככת אותו, סליחה על הקלישאה? קוליות היא מושג חמקמק ולהגדיר אותו זה לא קול, ובכל זאת, קשה מאוד להיות הורה, מצב שיש בו הרבה חוסר שליטה, וגם קול.

 

זה התחיל מהוסס. הם החלו לירות את התותחים הכבדים של האלבום בהדרגה, עד "אלדוראדו", ומשום מה כבר בשיר השלישי יהלי שר שיר ידוע של מוניקה סקס "תני לי עוד פעם, להיכנס לתוך הלב שלך". חשבתי, אתם לא צריכים את זה כדי להיכנס לליבי. העיבודים הסול Fאנקיים השחורים, שבין שליו לא אהב ואני דווקא כן קיבלו טיפול יפה על הבמה, תום מוכיח בבאס, ואח שלו רע, גאון וירדי מהפנט, שקיבל את כתריו ביושר, עם מבט מקפיא ומשקפיים בסגנון הפיפטיז בתופים, ויהלי שנלחם בביישנות מובנית באופן נוגע ללב. לא כל השירים קיבלו טיפול נכון לדעתי, "מספיק בן אדם", מהשירים העבריים היפים שיש, הוגש בסגנון Fאנקי רועש, העיבוד הזה לא התאים לו כלל לדעתי, זה שיר מינורי שבו הקול של יהלי וההגשה שלו הם החשובים, העטיפה רק קלקלה. כשהוא מנסה לצאת מהטון האפאטי שלו ולכדרר עם הקול, זה לא עובד מספיק טוב. אבל בשירי האלבום העיבודים האלו כן עבדו, "ילדה קטנה", "היא לא יפה", "נערות רמת גן", היו מקפיצים, הליינים של כלי הנשיפה והקלידים, כן, אני יודעת שמדובר בציטוטים והשראות, לי זה מחלחל טוב, כמו אלכוהול אפקטיבי שלא שתיתי בכלל.

 

בהדרגה ההופעה התקדמה לעיבודים מלוכלכים ברעש, דיסטורשנים שהזכירו לי סוניק יות', חומות כאוטיות של רעש נפלא. ואז הגיע הביצוע של "לא יכול בלי זה",  שלטעמי היה פיסה של מופתיות מצמררת, ואז נפתחתי לגמרי. משהו התרחש שם, בשיר הזה, שהיה על גבול המיסטי. הרגשתי את זה גם בקהל שיצא מגדרו, קודם בדממה ואז בהתלהבות. לא זוכרת מתי יהלי סובול ניגן כל כך טוב ועוצמתי, ודבר מה מכשף היה שם ברביעייה הזו, הרמוניית רעש אפל וקודר, ונפלא כל כך. ואז הבנתי למה אני יוצאת לפעמים לפני סוף ההופעה, כמו הייתי מנחם בן של ההופעות. חסרה לי הדקירה הזו, שהרגשתי אתמול, שמעירה את כל החושים שלי, ומאפשרת למוזיקה לחדור באמת פנימה. אתמול נשארתי עד הסוף, אבל להדרן כבר לא חיכיתי, אילוצי עבודה. סיפרו לי שההופעה תעלה לאתר של קשת בקרוב, צריך להגיד עוד משהו?

 

הנה "ילדה קטנה" בהופעה בוידיאו, אצל קוטנר.

 

 

 

עוד
פוסטים