היו לה דמעות בעיניים

Date

מאוחר בבוקר פגשתי את שכנתי, אישה  בת שבעים שעדיין עובדת במשרה חלקית כרופאה.

אחרי שיחה קצרה עם בני, שאלתי אותה, "מה שלומך".

מה שלומי? לא תרצי לדעת מה שלומי, היא אמרה בכאב גדול, וסיפרה שהפסידה רבע מכל חסכונותיה שחסכה במשך ארבעים שנה, שהיא לא ישנה בלילות בגלל זה. רואים עליה. מה אני אעשה עכשיו, היא שאלה, ודמעות עמדו בעיניה, כל החיים חסכתי, ניסיתי להיות אדם בסדר, כמו שאומרים לך, לחסוך, והעברתי את קופת הגמל לאפסילון, כי אם את מושכת, לוקחים לך מס. איך אני אחיה מהכסף הזה?

 

רק לפני יומיים התלוננתי פה על כמה לירות שהתנדפו לי מקופת הפנסיה. המחנק שהרגשתי אחרי השיחה, הזעם,  חוסר האונים הנורא, חומרים שהיו יכולים לשמש אבק שריפה למזרח תיכון שלם. איפה ההפיכה?

 

עוד
פוסטים