לאבד את רשימות

Date

אני מודה שהייתי בחרדה צרוּפה בתחילת המשבר האחרון.  הרע מכל עמד בדמיוני, הבלוג הזה בן חמש שנים, רק חלקו מגוּבה, עברתי בו כברת חיים אינטנסיבית, והנה, חששתי, הנבואה השחורה ביותר מתגשמת, הכל ייבלע בחור השחור של הרשת, ללא יכולת לאתר את עשרות אלפי המילים שלי, העדות בזמן אמת לקורות האם האובדת, וגם התגובות. כן.

 

מאחר ואני טכנופובית סמויה, באמת חשבתי על האפשרות השחורה משחור, כי יש בי תמיד איזה חשד שמשקרים לי, שהאמונה הרווחת שהרשת שומרת הכל לנצח היא הבל של מאמינים אדוקים מידי. הרי עד היום אני מנסה לאתר  כמה  סיפורים שפרסמתי באתר קודם של ירדן לוינסקי, לשווא. ולא לאט חלחלה בחמישי בערב למודעות ידיעת שווא שזה בהחלט יכול לקרות, האם האובדת אכן תאבד.

בד בבד עם ההלקאה העצמית, למה אני כל כך מפוזרת ולא אחראית, צפו מחשבות על חלקו של הבלוג הזה באמהות שלי, בזוגיות ובחיים בכלל.

אפילו א', שלפעמים לא מאושר ממה שאני כותבת פה, בצדק מבחינתו, היה מודאג. כי למרות שאני מקלידה בשדות זרים, הטקסטים החשובים, החשופים, נמצאים כאן. גם אם עטפתי את יומן החיים שלנו בצורות ספרותיות או כהגיגים ודעות, הוא הגרסה האותנטית ביותר שלי – לא שלו – למה שקרה לנו בשנים האלו, ולא הזיכרון המתעתע.

כשאני כותבת במבוא לבלוג הזה, חלון האוורור שלי, אין תואר מדויק יותר למקום הזה, שבו אני מזככת כאוס למילים, למטאפורות מעניקות חסד, ולדיאלוג עם הקוראים.

דברים רבים השתנו במהלך הזמן ביחס שלי לאמהות, לקריירה שלי, לזוגיות, ואין לי או לכם ספק, שלמסע בבלוג הייתה תרומה לשינוי הזה. שליכולת לזעוק, ללחוש, לדבר כאן, הייתה משמעות מהותית, כי כאן בראתי בכל פעם מחדש אמהות שיש לה סיכוי אמיתי להיות בריאה. דווקא דרך ההתרסה, הכביסה הבלתי פוסקת של הטינופת החבויה ברגשות, ובקודים החברתיים המקובלים סביב נושא ההורות. אם אור השמש מרפא, נורת המסך של כותבת בלוג האמהות שואב את כל הפינות של הנפש מאבק. והגיע הזמן להוריד את הכל למחשב, באמת הגיע הזמן.

 

לאחרונה אני עובדת על אתר אישי לתחום המקצועי שלי כעצמאית. אמר לי קולגה, "זה צריך להיות אינטימי, את טובה באינטימיות, בזה את מוכרת ברשת".

 

 

 

 

עוד
פוסטים