עסקה עם אלוקים

Date

בתי חולים הם אזור שמחוץ לזמן, מחוץ למציאות. שהות ממושכת במחלקות שלהם, גם כמלווה צמודה, מנתקת אותך מהעולם והבליו, ושואבת אותך לספירה אחרת, מין אזור דמדומים שבו שום דבר יותר לא נמדד או נתפס כפי שהיה קודם.

החושים עוברים למצב פילטור אחר, כאילו כיסו אותם במסיכת חמצן. הריחות, הקליטה הויזואלית, הצלילים, הטעמים – כולם מושפעים מהמכונה הגדולה הזו שנקראת בית חולים. דיאט קולה אינה אותה דיאט קולה. שקית "דובונים" ממכונה מביאה לחיישני הטעם וריאציות חדשות למוצר בנאלי, שיש בהן אחיזה נואשת במוּכּר.

המוח, מפעל המחשבות המגוונות, אלו שרוצות מהחיים כל מיני דברים ביום יום (שעכשיו נראה כמו הדבר המופלא הזה), עובר למצב חד מימדי, עובד על תוכנית אחת, הנועלת את כל היישות – היא, הבת שלי. זה יותר מתפילה, זה דיבור בלתי פוסק לכל גרמי שמיים ויישות קוסמית שלא ימצאו שום דבר חמור.

במצב כזה את מדברת אל אלוקים, את עושה איתו עסקאות משונות, קח את כל החלומות שלי ללא החזרה, את כל המותרות בדיעבד, את הרצונות האנוכיים, את התוכניות הגדולות והקטנות, ובסוף את אומרת לו, קח אותי. כדי להקל על החרדה את מדמיינת את עצמך הולכת על אש דולקת ברגליים חשופות, מוכנה לטקסי זבח עצמי האכזריים שהדמיון מאפשר. אבל אין באמת שום הזדמנות להירואיות במצב הזה, אלא ההישרדות, אלא התקווה, העמידה הרצופה על הרגליים, להחזיק אותה ואת עצמנו

 

ביומיים האחרונים יש הטבה גדולה, מחר נדע אם חלפה הסערה.

 

* האלבום של נעם רותם מתנגן לי בראש בימים אלה, נטען משמעות חדשה ושורפת קרביים.

 

 

עוד
פוסטים