מאבדת את הקול

Date

 

האיבר החלש בגופי הוא הגרון ובמיוחד מיתרי הקול. כל כמה חודשים אני מצטננת ומיד לאחר מכן מאבדת את הקול, הופכת צרודה באופן מגוחך, והדיבור כמעט בלתי אפשרי בשבילי. זה די אירוני, משום שאני לא שתקנית במיוחד, והכושר הרטורי שלי הוא מכלי ההישרדות העיקריים שלי. והנה, זה שוב קורה, הפעם בעיתוי אומלל במיוחד.

 

אומרים לי שהרפואה האלטרנטיבית מתייחסת לסימפטום הזה כאל רצון סמוי לשתוק, או חוסר יכולת לבטא דברים רגשיים. דווקא חשבתי שאני ההפך מזה, מבטאה בלי הרף  ומחסומים דברים שאחרים משאירים בחדרים הפנימיים.

אבל אני לא יכולה לספר לכם מה עובר עלי עכשיו. פרטיותם של בני משפחתי גוברת על הרצון לשתף, ואפילו לקבל מידע בענייני בריאות. 

הבלוג הזה הולך כל השנים בין הטיפות של חשיפה רגשית עצומה, אבל הסתרת דברים מהותיים שקרו לנו בחיים, מז'וריים ממש. בעצם אולי הסתרה אינה המינוח הנכון, כי הקהל שלי אולי סקרן, אבל לא בטוח שידיעה מוגזמת תעשה טוב למערכת היחסים בינינו, כמו בכל קשר, מינון בריא של חשיפה ופרטיות הוא תנאי הכרחי להישרדותה.

המקום הכי קשה שבו מתבטאת נכות הקול שלי היא כמובן עם הילדים. הם קצת מפוחדים מהקול החרוך שלי, ואני נאלצת לוותר על  הרבה ממה שאני רוצה לבטא מולם ומול אביהם .

ודווקא במפלט הכתיבה אני נבלמת, משום שהכתיבה צריכה מינימום של שקט קיומי, ודאות, ושגרה, המילה הכי יקרה לי השבוע. אני מתבוננת על סיקור המלחמה ולא יודעת אפילו מה אני מרגישה או חושבת כלפי המאורעות, אני במלחמה הפרטית שלי להחזרת הנורמליזציה.  

 

מה שאני יכולה כן לומר הוא שהשבוע למדתי שכל מה שחשבתי על הקרבה היה נאיבי ואף מפונק.

 

 

 

 

 

 

 

 

עוד
פוסטים