התנגשוּת

Date

כשהיינו שם, בבית החולים, באזור הזמן הנפשי החוץ מציאותי ההוא, התאדתה ונגוזה ההתמכרות שלי לאינטרנט. בלי שום מאמץ, בלי תופעות לוואי, זה לא עניין אותי. בשעות הארוכות של ההמתנה לבדיקות ותוצאות הבדיקות שוטטנו בחלל הכאב הגדול, ובין היתר העברנו שעות רבות במשחקיה, שם היה מחשב מחובר לרשת. בגלל המלחמה הזו, פתחתי פעם אחת את אתרי החדשות ותוך שניות עזבתי את זה, למרות שבעצם לא היה לי מה לעשות, ולבהות בhop לא היה אופציה טובה בהרבה.

 

לבדוק מיילים לא ניסיתי אפילו, למרות שחיכיתי לכמה חשובים מלקוחות עתידיים. בהפוגות בבית, כשהתחלפתי עם אביה, עניתי על כמה הכרחיים, התבוננתי ברשת כעל עולם זר, בועה מנכרת, שנואה אפילו, שאין בה מזור כרגע, מלבד חיפושים נואשים בגוגל אחרי פתרון לבעיה האפשרית שהחרידה אותנו.

אני זוכרת שאחרי כ13 שעות שם, הלכתי לחניון, ניסיתי לפתוח את המכונית ופתאום נזכרתי במושג "מדיה חברתית", המושג שהוא לב העולם המקצועי שלי נראה לי פתאום פיקטיבי לחלוטין, ייצוג של מציאות מופרכת שאם עושים לה FU, היא תכף מתפוגגת.

 

מובן שהדברים חוזרים בהדרגה, אני כבר יכולה לקרוא בלוגים טכנולוגים בלי להרגיש טעם מתכתי של זרות, אבל מעניינת אותי ההתנגשות שהייתה שם בין מה שהוא פרצופה הקשה של המציאות, לבין האסקפיזם המבורך בדרך כלל שמציעה הרשת. נכון, זה לא אסקפיסטי כלל לפתוח אתרי חדשות בימים אלו, אם הם בכלל מייצגים את המציאות להווייתה, אבל אני מדברת יותר על הפאן החברתי, כי מה'קפה' התרחקתי כמרחק כדור הארץ ממאדים, הגיגי החיים הרגילים – יחסים וצרכנות, וההתקשרות המצומצמת דרך מייל הקפה, נראים כמאמץ כבד ונטול טעם עכשיו.

הצער

אחרי שראיתי את מה שראיתי שם, קשה להרגיש את החבטות הרגילות מצער יומיומי לגיטימי. שוב ושוב חולפים בזיכרון הורים וילדים שנקלעו למצוקת חייהם: האם החרדית שביתה הפסיקה לתקשר מרוב כאב מייסר, והיא, מטופלת בעוד תינוקת, לא הצליחה לסייע לה, הילד המתוק כל כך – בגיל של בני הבכור – שממוחו הוצא גידול סרטני, וראשו עטוף בתחבושות, והוא כועס על העולם ועל אמא שלו, העצובה נורא; התינוק המחובר לזונדה כי דחה כל אמצעי האכלה אחר; בימים רגילים אני מתקשה להישיר מבט לסבל אינסופי והנה, הוא היה כל הזמן מול עינינו. אופציית השיכוך המהירה של הרשת, זו שזמינה לי ביום יום ואני משתמשת בה היטב, הייתה בפעם הראשונה מזה 12 שנים, לא רלבנטית. משהו כמו לסלק שיירי חורבות הפגזה במטאטא. כל זה נכון,  חוץ מהבלוג הזה והתגובות החמות שהיו צינור הנשמה לא וירטואלי כלל. מקום לפרוק את מקצת האימה והחרדה, ולקבל פידבק אנושי חם ואמיתי. בהתחלה תכננתי לסגור אותו לגמרי, בימים הנוראים ההם בשבוע שעבר. הכל נראה חסר טעם, אבל בסופו של דבר, אני שמחה שעשיתי את הדבר הנכון.

 

 

עכשיו הם יישארו דיירים במוחי, הילדים וההורים האלו.  אבל יש פה חיים, ילדים, עבודה ושיגרה לנהל, בתקווה שאכן תחזור עוד מעט, שתאיין את החרדה ששוב נגיע לזה, החרדה הארורה, משבשת הנשימה.

 

 

 

 

 

 

 

עוד
פוסטים