למי אצביע? פוסטקיומי

Date

שבועיים וטיפהל'ה לבחירות, ואני מוצאת את עצמי נאבקת ברעיון הנואל לחמוק מהחובה האזרחית לראשונה בחיי, לא כולל חוץ לארץ פעם אחת יחידה.

זו לא אדישות, זה ייאוש, זה לא פינוק, זו השלמה עם הידיעה שהתקווה להזיז משהו בגלגלי המכונה היא אשליה תמהונית.

לא בורג, אפילו לא חרק קטן שמעיפים עם גב כף יד .  האלימות, הרשע, הזדון, החמדנות, הטיפשוּת, הגסוּת, ויותר מכולם האטימות, יש להם מעטפה גדולה שהיא ואקום השואב את כל הפתקים הקטנים שלנו, בולע, ולא נודע כי בא.

להיות אשה בעלת תודעה פוליטית, אבל מנותקת מההקשר הדמוקרטי, זה עניין מסוכן. למי תבואי בטענות? ולמי אבוא היום?

השנים האחרונות חשפו בהתמדה שכל השומרים ברחו. לנפשנו, אנחנו. המשפחה היא המוסד היחיד שעוד נתלות בו תקוות לגאולה, וגם היא הולכת ונשחקת, ואנחנו רואים את הורינו חולים יותר, עניים יותר, פסימים יותר, ובעצם גם את עצמנו. אנחנו מתבוננים במראת העתיד שלנו,   ומיד נועלים אותה בארון. הסיכויים לשרוד בג'ונגל המשבר הכלכלי והניכור החברתי, הולכים והופכים קלושים, ואני לא מדברת על חיי כלבה.

נותרו הילדים, סלע קיומנו, מזור לתחלואינו כולם, מרפא לקדרות. כמה רך גוום לכל הציפיות האלו.

 

 

 

עוד
פוסטים