מכונת האהבה נחתה אצלי (על נורית זרחי)

Date

"מכונת האהבה נחתה אצלי,

אורותיה מהבהבים כלפי אלף השלדים שבמחסן,

רומסת את ערוגות הורדים והכרובים,

שבעצם גידלתי לכבודה.

מה את רוצה? שאלתי.

את ימי ראשון, אמרה, ואולי

עוד אצבע מירח מלא. רק? שאלתי,

כי נשארו לי במלאי חמישה ימים

דולקים כמו נרות חנוכה שבוע אחרי החג,

ושבת אחת חיגרת"….

(מתוך: "מכונת האהבה, שיר מספר השירה החדש של נורית זרחי, "עשב הזמן".

 

לפני כחודשיים ביקרתי בביתה של המשוררת והסופרת הדגולה, נורית זרחי בתל אביב. זה היה במסגרת סדנת שירה בת כמה שעות, הנערכת מידי פעם בדירתה היפה, התל אביבית במובן המקורי של המילה. שמץ גנדור מזוייף אין במעונה, אך יש בו חום, נועם, טבע אורבני מגרה עין שנשקף מחלון חדר ההסבה, פינת עבודה בחלל הפתוח בינו לבין המטבח, והרבה נסתר. מחדר ההסבה קשה להציץ לחדרים ולמטבח, כל הפרטי מופנם מהעין, והיא קולטת רק רמזים ליומיומיות הביתית של היוצרת.

אני מודה שהסקרנות הזו חיבלה לי בהתמסרות לתוכן הסדנה, על אף שהייתה מעניינת מאוד, וזרחי חלקה את הידע העצום שלה בשירה קאנונית ואוונגרדית באופן מגרד חושים. הזיכרון שלי בוגד בי גם כאן, אבל החלק המעניין ביותר היה המיסטיקה של השירה, החלק הלא מודע אותו המשורר יודע ולא כותב, אבל נמצא בטקסט, ועשוי להגיע אל החושים שלנו אם הם פתוחים דים.

"הדברים הנכונים הם המשקרים לנו.

טבעי לי לשכב לבדי לרוחב המיטה.

כשמתחילת ההסטוריה הוא ישן עם אשה אחרת.

 

העלים מקיפים את שנת הורדים

הוא בולע את הלמות עורקיו,

עד שנטול לב

חוזר לישון במיטה ההיא.

 

יחד אנחנו מלחכים את עשב הזמן

עד מתי מי יודע, אולי עד שהשדה יקריח.

יש מי שהבדידות מצחצחת לו את הפרוה

רק טבעי שלי היא פוצעת את העור".

(לרוחב המיטה, עשב הזמן, נורית זרחי).

 

זרחי היא אשה חדה כתער, ביקורתית וחסרת סבלנות לזיופים, כך התרשמתי.היא מאתרת מיד התנאות ומניפולציות שונות, אבל השנים כנראה לימדו אותה להיות זהירה ואלגנטית. היא תשטח את ביקורתה באופן מחושב ואינטיליגנטי, ולא תשפיל את הכותב/ת , גם אם אפשר לקלוט שהעבודה שלו אינה לטעמה.

לא הגעתי עם חומר משלי. זה היה חסר סיכוי שאניח לעצמי לעמוד במבחן אצל אשה שאני כל כך מעריכה ומושפעת ממנה, על אף שאין מדובר במבחן וכמובן שאין שום ציונים. אבל הרמז הכי קטן, תנוחת הגוף, תנועת עפעף הייתה מספיקה כדי לרסק אותי. לא חזרתי שוב, ומידי פעם אני מנהלת איתה שיחות במוחי על השירים שכתבתי ועוד אכתוב, והבעותיה, קולה, אופן ישיבתה, עדיין חתומים בי.  

אתמול קניתי את ספר השיר החדש שלה, "עשב הזמן". מדובר בנס פואטי. אריאל הירשפלד כתב עליו ביקורת מהללת, אני כמובן לא במקומו, אבל רוצה לחלוק איתכם בפוסט הזה כמה שורות שמנסחות לי את התשוקה לחיות, ודאי בעולם שיש בו מי שכותבת את שאיני יכולה לומר.

"מה תעשי עכשו

כשגילית שהעירום איננו אלא את?

מה תעשי עכשו, ואת עדין לא יודעת

אם שורשי אהבתך השחירו

או זה שיח הדמיון שהשקית יותר מידי".

(לונה פארק, זרחי).

 

 * תודה לדפנה לוי המקורית

 

עוד
פוסטים