מכתב גלוי לדנה ספקטור

Date

חברה יקרה,

סלחי לי שאני כותבת לך בפומבי, לא עשיתי זאת מעולם, מקודם, ואם היה לי מה להגיד על הטור שלך, אמרתי זאת לאוזנייך. אבל הטור הנוכחי ענה לנהמות ליבי, והדיאלוג הזה שאין לו בעצם קצה וסוף, צריך לדעתי ביטוי פומבי, משום שהוא מדבר על בעיה אוניברסאלית. אם תרצי, יגון הזוגיות אחרי הילדים.

ראשית, אני חולקת עלייך בנוגע לפתרון שהגעת אליו. לא מטעמי קונפורמיות חברתית אני חושבת שחופש מנישואים לשלושה חודשים, כשאת מבקרת באופן סדיר כמו בהסדרי ראייה הוא צעד שגוי.

לא מזמן פגשתי חברה שמתגרשת אחרי עשר שנים ושני ילדים. היא אמרה לי משפט מערער: אם היו לנו שני לילות בשבוע עם עצמנו, לבד, שבהם היינו ישנים כמו שצריך, זה לא היה קורה.
כשאת כותבת שאת לא יכולה להסתכל עליו מבלי לחשוב על חשבונות לתשלום ושאר טרדות יום-יום, נסי לדמיין טעימה של חופש כזה, לא צעד דרסטי, הסדר קבוע שבו כל אחד מכם מקבל את החדר משלו שהוא כל כך זקוק לו. זה יקר כלכלית, אבל זה עשוי להיות מציל חיי משפחה, לא לך, לכולם.

חזרתי עכשיו מבוקר ארוך בכיכר ובמוזיאון תל אביב. הבוקר זה היה תורי למשמרת, ותורו לנוח. הגיע לו. ראיתי שם הרבה חד-הוריות-לשעתיים, וגם כמה גברים שלקחו את הילדים להצגה/פעילות. ככל שנקפו השעות והעייפות, הרגשתי איך אני מתחילה להישאב למחשבון הבלתי נמנע של הזוגיות השיתופית שהפכה לחשבון עו"ש, ככל שהתובענות גברה הפכתי להיות מפלצת קטנה של קטנוניות. ("האם ישטוף את הכלים בינתיים? יסלק את החיתולים?"). כשחזרתי, לא יכולתי לפספס את הטינה הקטנה שהתיישבה לו על הפנים, הוא ידע שעכשיו הוא "חייב לי", צברתי את יתרת הזכות העצומה שלי ממנו, והתחושה הזו היא כמו רעל.
לפעמים אני מתפללת שהמאזן שוב יתוקן, רק כדי להיות קדושה וצודקת, שוב.

אני מאמינה שאני לא לבד בזה, וקשה מאוד לעשות את הסוויץ' בסוף יום עבודה, הרומנטיקה לא מגיעה למפעל קשה יום של משמרות, העוינות מסלקת את התשוקה, המתח את החיבּה.

אני מאוד סקרנית לגבי זוגות שמנהלים חיי משפחה משני בתים נפרדים. יש כאלו ומעניין אותי איך זה עובד אצלם, המוקשים האלו. שבע שנים אני בדרמה הזו, זוגיות עם ילדים, ולא שיניתי את דעתי לגבי פוטנציאל ההרסנות שיש להם – בלי אשמתם כמובן – לגרעין החיוני של הזוגיות. כל כך הרבה נשים שאני מכירה התגרשו כדי להפסיק את המאבק הזה, ובעיקר כדי להפסיק להרגיש לבד כל כך. אני מאמינה שאפשר אחרת; אני מאמינה בבייביסיטריות גם בשבת, גם בערב חג, אם צריך. אני מאמינה ביומיים בחודש מולאמים לטובת הזוג בלי ילדים. יש פתרונות יצירתיים אחרים, כמובן שצריך שיתוף פעולה ותפיסה הורית דומה. בשורה התחתונה אני קוראת לבטל את הטוטאליות האופנתית הזו של ההורות, שבאה על חשבון הזוגיות.
והנה, בדיוק כשאני כותבת אני רואה שיש עוד אחד שדואג בדיוק כמוני.

עוד
פוסטים