המוזיקה שלי

Date

בזמן האחרון חזרתי להקשיב ליקיר אזרחי ישראל, ליאונרד כהן. אין ספק שהחיבוק הקולקטיבי של אומת הבלוגרים דחפה אותי חזרה לזרועותיו הקודרות, ואני משתכשכת עמוק בליריקה המלנכולית האלמותית שלו. הבלוג החדש של בועז כהן, רעש, וראיון המוזיקה המלבב עם עידן אלתרמן מניע אותי לפרסם פה פוסט מקיף יחסית על המוזיקה שלי. שאלון/רשימה/תחנות תרבות, איך שלא תקראו לזה, העיקר שיש לינקים.

הגילוי המוזיקלי החשוב והראשון בחיי

כשנפלתי במקרה על All tomorrows parties של Velvet undergarund בשנת צהריים, רק כי הרדיו נשאר פתוח, והשיר הזה הצליח לחדור לשינה, ולהעיר אותי תרתי משמע. מאז גיליתי את המוזיקה שאני אוהבת. הייתי בת 14.

מה שמעתי לפני כן?

היו לי תקופות מוזיקה שונות ומשונות בילדות. הייתי בקראש רציני על דוראן דוראן כשהם יצאו עם הלהיטים שלהם, על הבי-ג'יז, אבבא, פול יאנג, אלטון ג'ון, והייתה לי תקופת תיסלם, שפעם התביישתי בה והיום כבר לא. אני חושבת ש"תפסיק לכוון אלי" זה שיר טוב, וגם "לראות אותה היום". אבל כאמור, כל אלו שייכים למחוז הילדות.

המנטורים המוזיקלים שלי באותה תקופה

מיקי קטן, בית התקליט, יואב קוטנר, פה ושם, קובי אור, ווליום, מיכל ניב, הפסקת עשר, שרון מולדאבי, גל אוחובסקי ויעקוב גלעד, ציפורי לילה.

והיום?

קשה לי עם המילה מנטור, אבל האנשים שמספקים לי תזונה מוזיקלית שוטפת הם:

בועז כהן

גיא חג'ג'

נועה רווה

 

ההופעות הראשונות שלי

קשה לי לזכור מי באמת הייתה הראשונה אחרי הופעות תיסלם שאותן חרשתי, יש לי קרעי זיכרון. זוכרת את "אדם" שהיה אז חיים כהן מופיע בקולנוע דן בירקון. למיטב זכרוני ראיתי שם את טוקסידו מון, את סוזי והבנשיז, פורטיס, ובטח היו עוד. בליקוויד ראיתי את נינה האגן והwater boys. בסינרמה ראיתי את לורי אנדרסון, מינימאל קומפקט, ובטח היו עוד.

ההופעה שאני הכי מצטערת שלא הייתי בה

LOW בבארבי, והופעה של הSuger cubes, במועדון הריץ בניו יורק ב1988, 100 דולר לכרטיס מספסרים.

ההופעות הכי טובות שהייתי בהן

Wilco בברצלונה, 2006, ומינימאל קומפקט בהיכל התרבות, 2005.

הופעה שאעשה הרבה כדי להיות בה

PORTISHEAD

 

נו טוב, אי אפשר בלי זה. 10 שירים שאני בוחרת מבין כולם.

 

Watching the wheels – John Lennon

ופה כתבתי עליו בעבר

All tomorrows parties- Velvet u

עדיין מצמרר אותי, במיוחד בזמן נסיעה בערב, עדיף במזג אוויר סוער כמו היום.

Poor places – Wilco

מאוד קשה לבחור מהרפרטואר של הלהקה האמריקאית הכי טובה בעשור האחרון לדעתי. ובכל זאת, "יאנקי" הוא האלבום שדרכו גיליתי אותם.

Black Heart – Calexico

גם עליו כתבתי פוסט מיוחד.

Paint it black – Rolling stones

"את כזו גותית, השיר הזה מתאים לך", אמר האקס.

Roads – Portishead

לא בצדק Dummy נחשב אלבום של בתי קפה. גם פה קשה לבחור מהמכלול המשובח שלהם.

Dear Darkness – Pj Harvey

מהאלבום האחרון היפהפה שלה, שיר שסודק אותי לאט, רסיסים רסיסים

Another Devil Dies – Badly Drawn boy

מהאלבום הפנטסטי 1+1=1 שלו, כתיבה נפלאה, עיבוד נשגב, שיר שמטלטל אותי ומזכיר לי אירועים מהעבר.


The werewolf – Cat power

יש לי יחס משיחי כמעט לזמרת הזו, היא מצמררת את הנימים העמוקים ביותר שלי, ובשיר הזה במיוחד.

He's Simple, He's Dumb, He's the Pilot – Grandaddy

מהאלבום המופתי, the software slump אלבום גדול על חורבן פוסט ציוויליזציה.

The midnight man – Flash and pan

נציג שנות השמונים, הוא לא רק מנענע, הוא גרוב נפלא.

Superstar – sonic youth

הקאבר לקרפנטרס שמתעלה על המקור.

על העברית ארחיב בפוסט נפרד.

עוד
פוסטים