השומן העודף וחיי המשפחה הישראלים

Date

 

בשיטוטיי האחרונים הקשורים במטלות החג, הכנות, פעילות, טיולים, אני שמה לב יותר מאי פעם לכמות האנשים והילדים השמנים-  שעלתה משמעותית לפי סקר שבוצע לאחרונה (אין לי כוח לחפש), ולפי התרשמות לא אובייקטיבית.

הרבה, הרבה מאוד אנשים עם עודף משקל ניכר, ילדים גם, וכל זה בתרבות שמקדשת את תרבות הכושר שהיא חלק מהלייף סטייל של העידן הזה.

 

כבר כתבתי פה פעם, ויש להביא זאת שוב כגילוי נאות, שעליתי במשקל מאז ההריון הראשון, ואת חלקו אני שומרת עד היום, כך שגם אני לדעתי בעלת עודף משקל מסוים, תלוי בפרמטרים של המתבוננ/ת.

אני תוהה מה הופך את המשפחה הישראלית, מעבר לאבחנות סוציולוגיות, למועדת לפורענות בעניין הזה. נכון, השפע, הבולמיה הצרכנית שלנו, אורח החיים, המחשבים לילדים במקום פעילות בחוץ, אבל אני מנסה לחדור פנימה אל הפסיכולוגיה של השומן והמשפחה, והמסקנות שלי עדיין עמומות ואישיות מידי. קשורות מידי לפסיכולוגיה של עצמי, אבל  אולי כן אבחנה כוללנית אחת או שתיים, בכל הקשור לאמהות אובדות, אוכל מופרז הוא נחמה, מעניק תחושת שליטה, פיצוי מיידי על התלאות והתשישות, והוא גם עיסוק שיש בו אינטימיות עם עצמך, במידה ומאפשרים לך לאכול.

 

קראתי השבוע, לא בפעם הראשונה, שהשומן והעיסוק בו הם אמצעי מדכא מיניות, והמיניות מאיימת על המשפחה, המיניות המשוחררת, היצרית. אני מסכימה. כשנה אחרי שנולד בני הבכור הלכתי עם חברתי למסיבה, אולי כדי להיזכר בעולמי הישן. למבוכתי, פגשתי שם את ה"מיתולוגי" שלי . מה שהעסיק אותי במפגש הוא מה הוא חושב על עודף המשקל שלי, כשהיינו יחד הייתי דקיקה, וזכרתי היטב שנהג לומר ש"אין אשה רזה מידי". אבל תוך כדי שיחה קצרה, לצידה של חברתי, שמתי לב שאני מרגישה נוח בשריון שלי, נוח בעטיפה החדשה שמגינה ומסוככת עלי, מצהירה באופן מוחצן, אני אמא, אין בי מיניות, אני מוגנת.

המשמעויות הטקסיות של אוכל בחיי המשפחה, הדרך שלו ליצור תקשורת גם כשהיא כמעט איננה מחוצה לו, כל זה ידוע ונדוש. אני שואלת את עצמי מה יקרה לכל המשפחות האלו, ולכל הנשים האלו, אם האוכל לא היה משמש לכל אלו, אם היה שולי יותר, כמה תוכן נשאר ברוב המשפחות האלו? בספר ילדים של נורית זרחי, "זולל" היא מספרת על ילד שמבין בסופו שהוא מרגיש רעב כדי לא להרגיש שהוא עצוב ובודד. אוכל הופך את התא המשפחתי לפחות עצוב, ואת משתתפיו לפחות בודדים, אבל תראו מה המחיר, הוא נראה היטב ברחוב. אולי הוא מראה של הרבה מאוד רעב, והרבה עצב. 

 

 

 

 

 

 

עוד
פוסטים