דגים ארסיים מתים על החוף

Date

דגים ארסיים מתים על החוף

 

על הדרך שממלטת אותך מהרצליה פיתוח לכיוון תל אביב, בסוף שורת מבנים מדכדכים בבנייתם הסכרינית, ואחרי הקניון המכוער בארץ, יש פרצה סודית שמובילה לחוף ים המוגדר מסוכן לרחצה. רק לאופנועי ים וסירות מותר להיכנס למים, אבל החול חופשי לשימוש, והוא גרגרי ונעים למגע, ונקי יחסית לחופים המוניים יותר.

לא כל כך רציתי לבוא לים, מזג האוויר הסגרירי, השעה, כבר שש בערב, המחשבה על החול בבית אחרי הגיחה, ורציתי לכתוב. יש לי את הסיפור הזה שאני צריכה לסיים, והסצינה האחרונה בו עדיין לא נפלטה מהתודעה אל הנייר, היא מפחידה אותי מידי. ברגע האחרון הצטרפתי, נקיפות המצפון והרצון לברוח ממנה, הובילו אותי איתם לים.

משתחלים מהפרצה הבלתי נראית כמעט, חור ברשת, אנחנו חותכים במדרכה הגובלת בחוף, כשלפתע ניגש לבני הבכור אדם גבוה למדי, עם שיער מאפיר, עיניים כחולות יוקדות ועור צרוב. הוא הניף את אצבעו המורה בתנועת אזהרה ואמר "תיזהר! על החוף יש דגים ארסיים מתים, עקרבנונים, אתה יודע מה זה? אתה נוגע בהם אפילו באצבע הזו אתה הולך ישר לבית חולים!".

האיש לא נראה מוזנח, ודבריו היו מונעים בתחושת דחיפות ואפילו כעס. אני כמובן ישר נבהלתי, שאלתי אותו אם הוא רציני, הוא אישר בטון חמור. החרדה הדמיונית הובילה אותי לתסריט שבו אני לא מצליחה לעצור את ביתי הקטנה בת השנתיים וחצי והיא נוגעת ביצור, ואנחנו דוהרים איתה לבית החולים. בני ואבא שלו מיהרו מיד לחפש את הדגים הארסיים, דמיינתי אותם שוכבים על החול אחרי שנפחו נשמתם, עיניהם העגולות לא נחות. בני היה מוטרד מאוד, הוא שאל אם ימות מיד אם יניח את אצבעו על הדג, וחיפש עדויות בחול לדגים, לצבעם וחשד בנחש פלסטיק שחור שהוא הרוצח הרעיל.

 

מובן שלא היו שום דגים. החול היה רך ומזמין, והילדים התפנו לחקור בו. אנחנו ישבנו על מגבת גדולה, התבוננו במעגן הסירות יאכטות שלפנינו, שגובל בכניסה לחוף ובו גם גרוטאות שהיו סירות ועכשיו הן צללים שלהן ודיברנו. ניסיתי לחשוב מה בעצם אמר לי האיש הזה, ולא הצלחתי להעלות על הדעת. א' אמר שהוא נראה לו ישר קוּקוּ, והבטיח לילד שיראה לו איך נראה עקרבנון במחשב בבית, ושאין שום סיכוי למצוא דבר כזה כאן.

חשבתי על הכתיבה, איך תמיד היא מתרחשת באמת לא מול הדף, או מול המחשב, ואיך כשהיא מטביעה אותי במציאות, אני משתדלת לצלול ולשכוח אותה, רק בגלל שאני מוצפת.

חשבתי על אנשים שכבר אינם בחיי, הם שטים במצולות התודעה, ולפעמים שולחים לי ממנה קולות ומילים. חשבתי שמוטב כך.

הייתי די מאושרת.

 

עוד
פוסטים