עושר ושפחת המעמד הבינוני

Date

אנחנו חיים בהרצליה באזור הטרוגני מבחינה סוציואקונומית. יש פה משפחות שטובלות בכסף בבתים פרטיים רחבי ידיים, בריכות, מפלסים וגינות נאות, ויש אנשים כמונו, כמו שהספיקו להבין קוראיי הנאמנים, אני שפחה נאמנה של המעמד הבינוני הנשחק, הנדחק, הנסדק (יש לי טרמינל בראש עכשיו).

בסיטואציות כאלו החיכוך המיידי הוא דרך מוסדות החינוך, בתי הספר, כמובן. הילדים מזמינים ומוזמנים, ההשוואות עולות מאליהן, גם אצלנו, אבל גם אצלם, הו כן. האמת היא שאני מקנאה בעושר רק כשהוא בא עם ערך מוסף; עושר וולגרי ומופרז לא גורם לי לקנא, הוא מנכר אותי כאילו צפיתי בו בסרט. עושר מתון עם טעם ועם אנושיות – זה כבר סיפור אחר. אבל לאחרונה היה מקרה שבו ציפור קטנה בלב נפצעה, והחלטתי לצאת למאבק בזכות השיבה הביתה; תביטו, גרנו קודם ברמת אביב, לא מקום של מסכנים, אבל שם רמת העושר הייתה מתונה בהרבה ופחות רהבתנית. זה קרה בעת אירוח בבית של אחת הילדות בכיתה, היא אירחה כשישה ילדים, ואת אחת הילדות פגשנו בדרך לשם. הבן שלי העיר שמשפצים את הבניין שאליו פנינו מועדות והילדה ענתה בהתגרות, "גם אצלנו משפצים, ותהיה לנו בריכה וחדר קולנוע, נכון אמא?"

האם לא ענתה, גם היא הרגישה את הצרימה הקולנית, וניסתה להעביר נושא, הבן שלי הביט בי, ועיניו שיקפו משהו שאישר לי שהוא מבין את הצרימה הזו, שהוא תמה עליה, אני גאה בו נורא.

עד לאחרונה השליתי את עצמי שאני עוצמת עיניים מול הפערים האלו, כי לי חשובים דברים אחרים. אבל המקרה הזה שיקף לי כמה זה צבוע, כמה זה שקר. חשבתי שהטרוגניות יכולה להתקיים כי כמו שאומרים הצדקנים "מה שאת משדרת לילד, זה מה שחשוב וזה מה שהוא יקח". זה לא ככה. כי גם אם הוא מזהה את הביקורת שלי, נותר אד חמצמץ של הרודנות הזו של הכסף ומה שהוא משיג, וזה לא רק אצל מבוגרים שטורחים להשוות למי יש יותר גדול, זה מתחיל מוקדם יותר.

א' מתנגד למעבר, הוא גם חושב שהטיעונים שלי חלשים, שבכל עיר ושכונה מדברים היום את שפת הכסף וההשוואות, ואין סיבה להיות "זנב לשועלים" רק כדי להרגיש צודקים יותר , ושיש פה עוד מספיק אנשים כמונו ואליהם אפשר להתחבר. ואני שואלת את עצמי, האם אני רוצה לפסול חברים על בסיס סיבה סוציואקונומית שמבעבעת מתסכול? התשובה מורכבת. אני רוצה לזהות באלו עם הכסף סוג של צניעות, של הכרה במגבלות, של הבנה שחיים טובים זה לא רק שם. זה נאיבי, אני יודעת. אולי אפילו חצוף. אני גם מודה מראש שהסיטואציה מגרדת לי זכרונות מהילדות, שם הפערים היו אפילו קשים יותר, ויש דברים שלא שוכחים. את אפרת ממכמורת שהייתה החברה הטובה שלי עם הבית הענק, החור בלב והבגדים המדהימים מראש אינדיאני, שלעגה למכנסי שבע השמיניות וכפכפי העץ שלי. ויש עוד אירועים שאין טעם להיזכר בהם. אבל הם בכל זאת קיימים בצורך שלי להגן עליהם מהישנות ההסטוריה הזו, במיוחד כשאין סיבה, אנחנו באמת לא אומללים בכלל. אבל אנחנו כנראה נישאר פה בסוף. כבר התחלנו בית ספר, והמעבר למקום אחר לא פשוט עכשיו; אני אמשיך לראות את האמהות בג'יפים אימתניים בגודל טנק, נוסעות עשרה מטר לקחת את הילדים, והגדול ימשיך להדהד את הבוז שלי להן. אנחנו נמשיך לחיות בשני מסלולים, ואני אגיד לעצמי, זה יקר לי מידי המחיר של להיות כמוהם.

עוד
פוסטים