אז מה בעצם את עושה?

Date

 

 

בינואר האחרון, אחרי שהסתיימה ההרפתקה הכושלת שלי עם NRG, החלטתי שהגיע הזמן לבדוק איך זה לא לקבל משכורת קבועה, בטחון ותנאים, אלא להמציא אותם בכוחות עצמי. לכאורה צעד מטורף בתקופה הזו, ועם הרגלי הבזבזנות שלי וסלידתי מתשובות שליליות; את חלקו השני של המשפט לא המשכתי בכוונה, אני עוד במסע ההוכחה. לעצמי, למשפחה, למכרים ששואלים.. אז מה בעצם את עושה?

כמו שרובכם יודעים, בעשור וקצת האחרון, הקמתי וניהלתי פורומים, קהילות, בשלושת האתרי התוכן הגדולים בזירה הישראלית, IOL, ז"ל, נענע וYNET, מקום שאני חייבת לו הרבה מאוד מהמקצועיות שרכשתי, מקום שהיה העוגן שלי בתקופה החשובה בחיי.

ועכשיו, מה עכשיו? לא, לא מסמרים ונוצות, אבל בהחלט לא פשוט, אם כי מעניין, מאתגר, מפרה, ומספק הרבה מקום להתבוננות על עצמי ועל בני אדם.

אז בואו נגיע לתשובה מה אני עושה, כי היא די ארוכה ומורכבת.

אני מאפיינת מוצרים עם אפיונים קהילתיים ברשת עבור חברות אינטרנט, וגם מקדמת מוצרים/חברות בזירה החברתית, כלומר רשתות חברתיות, בלוגים וכו'. חוץ מזה אני כותבת, בעיקר למעריב סגנון בית, על התחומים שבהם אני כותבת כאן, הורות וצרות אחרות.

התחום שאני עוסקת בו נחשב חדש בשוק השיווק והפרסום, בהגדרה פשוטה מאוד הוא יחסי ציבור בזירות חברתיות, והאפקטיביות שלו עוד לא ברורה מספיק למפרסמים, החשדנות מצד לקוחות המיין סטרים, והעוינות מצד חלק מהקולגות/גולשים, מציבים מציאות מאתגרת במיוחד. תוסיפו לזה מנטליות שחונכתי אליה במקומות שבהם עבדתי, לא כתבתי את המילה פרימדונה, אתם רק דמיינתם את זה, ותבינו שאני מתחשלת; גם בגלל זה אני כותבת פה פחות – העיסוק בעולם הזה גם מאפשר לי הרבה פחות רומנטיקה של מילים. אבל אני אופטימית, אני מאמינה בתחום הזה, אני לומדת מאלו שיודעים יותר, אני מקבלת הרבה החלטות צרכניות כבר שנים באמצעות אינטרקציה במדיה חברתית, ואני מאמינה שאם האינטרקציה שקופה ולא מניפולטיבית, אני לא מאמינה בטוקבקים כמו חברת החשמל, היא יעילה ועשויה להיות גם חסכונית וטובה יותר לצרכנים.

החיכוך במקבלי החלטות בשוק המקומי גורם לי לחשוב לפעמים אם הייתי חווה דרך קלה יותר אם הייתי גבר; רבים מהקולגות שלי במקצוע הזה הם גברים, אולי יש להם שפה משותפת קלה יותר במו"מ?  שיחה נהדרת שהייתה לי היום העלתה אצל קולגה נשית תחושה דומה. היא גם אמרה שלגברים יותר קל לפזר את הרושם שהם יודעים הכל, אבל ממש הכל, ולהבטיח שצפויה אוטופיה לארגון אחרי עבודה איתם.

הניסוי הזה מחזיר אותי לתקופה בהתבגרות שלי שבה השתוקקתי בכל מאודי להיות מישהי אחרת, בעלת מטעני בטחון עצמי שהיו מספיקים להתניע את כל הצבא האמריקאי בדרכו לצפון קוריאה. מישהי שיש לה את הקודים שבהם מדברים אנשים ממולחים, והיא שולטת בהם, ובאיך לשחק איתם כדי לגרום למישהו אחר לעשות מה שאת רוצה.

אבל אני לא. אני מאמינה שאפשר לפלס דרך מניבה גם אם את אומרת את כל האמת ורק את האמת, שאת יוצרת קשר אישי מעניין, שאת מציגה בכרטיס הביקור את הניסיון והמקצועיות אבל לא מתחזה לגוּרו, כי אין באמת כאלו. ובעיקר שקשה לך להסתיר את העניין האמיתי שיש לך בפרוייקט. אני חושבת שזה מפצח אגוזים לא רע בכלל, ואני מתכוונת להוכיח שלא אתבדה בכך. והכתיבה? גם אם תתמהמה, בוא תבוא.

 

 

עוד
פוסטים