אמהות ובנות, בעניין הגוף

Date

"אמהות בוחנות את ילדיהן בזכוכית מגדלת, ונדמה לי, שהבנות "זוכות" לתאורה אכזרית במיוחד", כתבה אורית יוגב, פסיכולוגית מוערכת שעוסקת בקשר שבין השמנה חריגה לפסיכולוגיה, (ולקוחה שלי בימים אלו בשביל הגילוי הנאות). למקרא המשפט החותך הזה עמדו בעיני רוחי מסדר הנשים שקיבלו את מסכת "התיקונים" מאמהותיהן, חברות ונשים שהכרתי במהלך השנים.

סליחה שאני חולקת על סמכות, אבל אני לא מסכימה עם האבחנה של אורית ש"גברים נוטים פחות לתקן", ואפשר לראות את הטור האחרון של דנה ספקטור כדוגמה לכך (חבל חבל שהוא לא ברשת). גם אצלי, אני זוכרת אמא מפרגנת ליכולות ואבא מערער את האמונה בהן, ובכלל בעצמי. כשהייתי בת עשרים, הוא מאוד רצה שאהיה פקידה.

אבל גם אם אמא שרצתה בשבילי יותר, קשה לפתח דימוי עצמי תקין כשלאמא שלך יש אחד שפל במיוחד, ועל זה מדברת אורית בפוסט שלה. יכול להיות שאבי לא עשה זאת כהשלכה של הדימוי שלו, אלא פשוט כי הוא לא מחזיק מנשים מי יודע מה. לא כאלו שגדלו בסביבתו. אצל אימי, שהדימוי שלה בהחלט רוסק בהתמדה על ידי אם חולה מאוד, היה ניסיון הירואי לחלץ את בנותיה מהמלכודת, אבל באמת קשה להשתלט על רגשות כואבים כל כך והוא קרס תחת המציאות. יום אחד בהחלט אכתוב על כך, כשארגיש גדולה מספיק.

 

ועכשיו, אני בודקת כל הזמן איפה הדימוי הישן שלי מפריע לי לראות את הבת שלי כפי שמגיע לה שיראו אותה, נהדרת וכלילת מעלות; רק השבוע כעסתי מאוד על אחיה שכינה אותה "שמנמונת", בחיבה. אני שמה לב שכשאחד מהם משקף לי תכונה שאני פחות מחבבת בעצמי, אני הופכת אגרסיבית, וכן, לא תמיד מצליחה להסתיר את זה. אולי "ברכה", אמא של "אסתי", מהספר של אורית, ("רדו ממני", בהוצאת כתר) היחצנית בעלת לב הקרחון ישמש לי עוד אות אזהרה לא יישכח במהרה, בסיפור הכואב כל כך.

אורית שואלת בפוסט, מה הקשר בין הדימוי הגופני שלנו ליכולת לקבל את הבנות שלנו. לי זה לקח כמה שנים להשתחרר מהלפיתה הזו, לא בהקשר של שומן (רוב חיי הייתי רזה), בהקשר גופני אחר, אבל  נדמה שהיה צריך איזמל מקצועי כדי לנתח החוצה את הנגע הזה. אני משתוקקת להעניק לבת שלי מסלול אחר של התיידדות עם הגוף שלה, יחס לא מכני אליו, אבל אני לא הגורם היחיד במשוואה הזו, ויש גם את החרדה, היא כמו שד שנתלה לי על הכתף, ומטלטל אותי בכל פעם שאני חושבת על ההתבגרות המינית שלה, ותוהה מה צפוי לה. זו רק ההתחלה, מה?

 

עוד
פוסטים