אפילוג (נעדר)

Date

לפנות ערב הביא לי הדוור מעטפה. הוא ביקש שאחתום בספרו, השם המלא שלי היה כתוב שם. זה המוכחש, המוחבא, מתעודת הזהות. הנחתי אותה על השולחן, התבוננתי בה. לא היה כתוב דבר מצד השולח.

 

הילדה הסתקרנה ושאלה מה יש בה. עניתי שאמא לא יודעת. אולי יש שם פיל? אולי נחש? אולי שועל גדול? אבל היא לא צחקה. שאלה אם אפשר לצייר עליה, הבאתי לה חפיסת טושים והיא ציירה כמה כתמים אדומים ואז חדלה.   לא רוצה יותר, היא אמרה.

עשינו ביחד אמבטיה ארוכה, והכתמים צפו במים, והפונט שבו נכתב שמי התכווץ והלך.

לקח לי שעות להרדים אותה, היא שבה וביקשה שאספר לה אותו סיפור קבוע, שוב ושוב: את נעמי הרופא הגדול ודאי ירפא, אבל אם יהודית לא תשנה את התנהגותה עם הבובות שלה, שום בובה לא תרצה להישאר אצלה. זה ברור.

המסע אל האי אולי, שכתבה סופרת הילדים האהובה עלי, מרים ילן שטקליס. הספר שבו שלושת הצעצועים של דני לוקחים את הבובה המקולקלת לתיקון באי אולי.

בכל פעם שניסיתי לקום וללכת ממיטתה, היא פרצה ביבבות שתחינתן סתמה את צינורות נשימתי.

לבסוף נכנעה לשינה. הרקות שלי הלמו מתוך דממה גדולה. הלכתי אל המטבח, מזגתי אל הכוס מים.

 

 

עוד
פוסטים