מחוברות. דנה, ליאת, חנה, דנה

Date

בפרק 15 של "מחוברות", מצאתי את הדימוי שחיפשתי מאז התחלתי לצפות בה למה שמייחד אותה, למה שגורם לה לחדור לכוכים האפלים ביותר של הנפש: ליאת בר-און נושאת מונולוג כואב מאוד על רקע קיר מתקלף ועכור בביתה. הקירות המתקלפים בבית, זו הסדרה. הקילופים שעל הקיר היו ברורים וגסים, מותירים את העירום המחוספס של הכתלים, כשליאת שעומדת בחזיתם מדברת למצלמה בדמעות על הפחד הטורפני הזה, שהיא כבר לא תמצא בן זוג, כבר לא תוכל לחיות בזוגיות, ואולי גם לא תביא תינוק לעולם. אשה מתקלפת מפחדיה בפנינו, האם אנחנו נשארים כשבגדי הנוחות שלנו רכוסים אחרי האפיזודה הזו?

הרחק מאוד משם, בגן ילדים אופייני, דנה נכנסת עם אלכס לקחת את מאיה, בשמלה אדומה כמו זעקה גדולה, זו זעקה שעוד תגיע בפרק הזה ותשסע את הנמנום הרגשי שלי. מאיה מתרפקת על אלכס, האב הטוב, ומתנכרת לדנה במין התרסה של ילדה בת שלוש. דנה נעלבת. היא נקרעת בין הצורך להיות בוגרת ורציונאלית, לבין העלבון הרגשי שניכר היטב ברקמות העור הפעורות שלה. בעיניים הקרועות מצער.
אלו המתכסים בצדקנות וקהות רגשית ינזפו בה, ודאי. את ילדותית! אבל אני געשתי בהזדהות, כעסתי על הילדה, וחשבתי כמה זה טאבו כאן לדבר על ילדים כפויי טובה, אטומים לסבל ההורים שלהם, וכמו חנה, עיוורים להקרבה הענקית שהקריבו בשבילם.

חיה שחורה ואפילה של עייפות קיומית גרה על הפנים של אמא של חנה. מסתירה את הפרצוף, מתנחלת בכוח. זה לא רק העיניים המותשות כל כך מהחיים הקשי יום, זה הערפל התמידי שכמו התלבש על היישות הפיסית שלה, אפרפר כמו החיים עצמם, זה כבר לא עצב, זה חידלון. והטענה האינסופית לביתה בת ה16, האם היא מייצגת אמהות רעה? לא בעיני. אל לנו להתיק את המבט מילדינו גם כשהם אנוכיים, קהי לב, גסים, ורעים. כן, ילדינו יכולים להיות רעים בדיוק כמונו.

ובתוך המריבה שניהלו דנה ואלכס בצינוק המכונית, קרסו ההגנות לגמרי.

החלפתי את המשפטים שלה בשלי, מסצינות דומות מהעבר שלנו כזוג, שעדיין מהדהד פה ושם בהווה, לפעמים בהומור, אבל הכאב עודנו חי במקלטים. ענת בן משה, חברתה של ליאת אומרת לה שגב כלכלי מגמד את כל הקשיים. אבל דנה בעצם מחלישה את התזה שלה. היא שבה וזועקת את הבדידות האמהית שלה, ומדברת באמצעותה גם את שלי. אין חוויה הורגת יותר מהבדידות האמהית שאינה מוכלת, שמסרבת לקבל הכרה.

עוד
פוסטים