הילדה שחשבה כל הזמן על מין (סיפור)

Date

אף שכן או קרוב משפחה לא נתן לי סוכריות או כסף ובתמורה דרש שאנשק לו את הבּוּלבּוּל, לא היה שום אירוע כזה, אבל הייתי ילדה שחשבה כל הזמן על מין, יודעים מה, תשעים אחוז מהזמן לפחות. בגיל חמש או שש כבר נרקם לו פסיפס במוחי של מעשה המין, וכיצד הוא מתרחש בין גבר לאישה. קורטוב של רתיעה או סלידה נורמאלים לגילי לא התרגשו במוחי; תחושות אחרות כן, והן הפכו אותי לאישה שאני, אישה שמתחוללת בה סופה תמידית של רעב.

זיכרון # 1. 1976, בת שבע, במרפסת מרוצפת שומשום, קיץ כבשני.
איתן. הילד הזה, הגיע רק לפני חודש לשכונה, והוא כל הזמן מסתובב פה, בועט באבנים, מציק לתרנגולות ומורט להן. הוא רודף אחרי הכלב של אורלי מנטקה וצועק, "בוא לכאן כלב, אני אדחוף לך מקל לתחת!". אורלי מרכלת עלי. היא שמעה את המורה שרה אומרת, איתן הילד הכי יפה בכיתה, בלי עין הרע, "בטח גם את חושבת ככה, נורית, מתערבת שאת חושבת על זה שהוא ואת הולכים מאחורי המחסן, ומתנשקים פה לפה, אל תגידי שלא. איי! למה את נושכת אותי, יא מופרעת. לכי, עופי מפה, לא רוצה לשחק איתך". נוטפת זעם היא רצה הביתה, ואז ראיתי אותו, עומד בקרן הרחוב, אבל מספיק קרוב, שיערו הדבשי נוקשה, ומבטו הירוק יוקד עלי, גובר בקלות על שמש אוגוסט במישור החוף.

זיכרון#1.1 הילדים במיטות, אבא ואמא מדברים בסלון מול הטלוויזיה
"מה הם עושים שם במחסן כל יום, אני לא מבינה, כל יום. הילד של אברהם ומלכה בא לכאן, הילדה של מנחם ורחלי איתם, ולפעמים גם הגדולה של שבתאי, שעות שעות הם שם, אני באמת לא מבינה מה מעניין להם אלה".
"עזבי אותם, ילדים, משחקים", עונה לה בליאות, הוא שב ומכייח את גרונו בצלילים מצמררים, ולבסוף מתרומם ויורק מהחלון הפתוח.
"אבל מה יש להם לשחק עם כמה גרוטאות, ומי יודע אם אין שם נחש מתחת לאבנים? חוץ מזה, עברתי שם יום אחד, שקט, כאילו הם נרדמו שם, לא שמעתי כלום, אולי תגיד לניסים שינעל את המחסן וזהו?".
"ולאן ילכו? ימצאו מקום אחר, ילדים. את לא היית ככה?".
הם שותקים שתיקה ארוכה, הטלוויזיה שחור לבן הישנה שקיבל במתנה מאחיו שוב מאבדת את התמונה, "שלג" מופיע על המסך, הוא ניגש וחובט עליה אחת-שתיים-שלוש, והיא קוראת בזעף, "הלו, אתה תעיר אותם". אחר כך פוסע בצעדים נגררים, נעלי הבית מגומי לחדר השינה. "מזל, את באה?", "עוד מעט", עונה כהרגלה. מקץ כמה רגעי שתיקה, "את באה?" נרגז. "תיכף, אמרתי לך!" היא נוהמת בזעם לא ברור, ודאי שואפת עוד מהניקוטין, מעשנת לאיטה ובהתמסרות לפעולות הכרוכות בכך. אני מתפללת בלב אך שפתיי זעות, אוושות הבית מהדהדות, הדממה מכאיבה, ולבסוף אני שומעת את נחירותיו.
בבוקר אני מוצאת אותה מכונסת אל עצמה על הספה, שם נרדמה, בלי שמיכה. "אבא אתה דבק", רוטנת אחי, יהודה, כי הוא רוכן מעליו, מדגדג אותו, פולש באצבעותיו למנוחתו האינטימית, צובט ואז מלפף אותו לחיבוק הדוק. יהודה בועט בסדין הכחול הפרחוני ואומר לו, קמתי כבר.
זכרון מהמחסן
שששש. שתקי, כמה את מדברת, יא ורדי.
די. אני אגיד אותך!
"די" בלעת את הלשון שלך? עכשיו תורך, נו. פרה עיוורת. אני קושר לך את העיניים, תכסי את החלונות, סיגלית, בלי חושך זה לא שווה כלום.
"כמה אתה מסובב, יש לי סחרחורת, איי, זה חזק!"
"זה אתה דודו, אני יודעת שזה אתה, תפסיק".
"אמא שלך, אמא שלך", משתנקת סיגל מלכה, היא באה, תקומו מהר, ותעשו כאילו שיחקנו סתם. היא אדומה עוד מקודם, מהפרה עיוורת שלנו. בן הדוד שלי נוריאל שאחר כך יעווה את מבטו בכל פעם שיתקל בי, והחבר הכי טוב שלו, דודו, שתמיד מתערב כשתורו להיות פרה עיוורת, ומגשש בידיו בעצבנות, בסקרנות מסלידה, גם כשהוא כבר מזהה מי אתה, מרפרף על החולצה, מזנקים ממקומם. אבק מכסה את מכנסי הספורט הקצרים שלהם, ואת נעלי ההתעמלות אדידס, "בת זונה", הוא מסנן, דודו, "שתעוף מפה, כוס אמק". במחסן ערבוביה של ריחות, זיעה חמצמצה, שתן, חרדה.

זיכרון#2, 1977, בת שמונה, בוקר, חדר שינה הורים, אמא מתאפרת מול המראה שעל פנים דלת הארון.
מה אמרת? המברשת שמורחת כחל נמרחת מסביב למתחם העין מבהלה. תגידי עוד פעם מה אמרת?
סר-סוּר, אני פולטת מילה חדשה שנקלטה בשיחות סרק שלא היו מיועדות לאוזניי, ואינני יודעת מה פירושה, אבל היא נשמעת לי סודית וחושנית.
גועל נפש, איך את מדברת, נזעקה, איפה למדת מילה כזו, אלוהים ישמור, אני אשרוף לך את הפה עם פלפל חריף אם תגידי עוד פעם אחת מילה כזו, שמעת אותי? את יודעת מה זו המילה הזו? יודעת? היא מנגבת את הצללית המרוחה עם צמר גפן ספוג באלכוהול, מגניבה אלי מבט פעור מבהלה ופניה סמוקים, אבל איני יודעת אם מרחה סומק מלאכותי או שהיא נבוכה ממני. היא מהדקת את חגורת העור הלבנה שהשחילה סביב הג'ינס. בפעם האחרונה שלבשה אותו, בסך הכל ירדנו למכולת, היא ביקשה מדוּבּי המנהל אישור מיוחד לתת צ'ק דחוי, והוא אמר, אבל זה בתנאי שאת באה תמיד רק במכנס הזה, בסדר? כשאמר זאת, בקול מונמך ללחישה כמעט, רכן קדימה מעט, כך שבינו לבינה היה רק הבל פה. לא יודעת מה היה מצחיק כל כך, אבל אמא צחקה בפראות.

זיכרון#3, 1979, דאלאס בטלוויזיה.
ג'יי אר הרשע מתעלל באשתו, ומנהל רומן עם קריסטין, אחותה. אבא צופה בהם, שרוע על הספה החומה, מכנסיו הקצרים רחבים מידי והוא מגרד שוב ושוב במעלה ירכיו. כשג'יי.אר מפשיט אותה, הם אומרים, לכי לחדר שלך, זה לא בשבילך, אני לא זזה מהכיסא, הם מאיימים, אמא שלי מושכת בכוח ביד, ג'יי.אר צוחק צחוק מרושע כשקריסטין יורדת על ברכיה, עיניו השטניות בוערות, ובלילה אני חולמת עליו, מע

עוד
פוסטים