הפרעת קשב שיצאה משליטה

Date

תסלחו לי שקצת הזנחתי את הבלוג הזה לאחרונה, אני מזניחה אפילו את עצמי. הזנחה עצמית אינה פרבילגיה של הורים לבדם, למרות שלדעתי הם מצטיינים בכך,

התקופה הזו מתאפיינת בהפרעת קשב שיצאה משליטה. השאלה הגדולה התלויה מעליה היא "איפה אני נמצאת", כשם אחד מספריה הטובים של אורלי קסטל בלום, סופרת שיצאה קצת מהזרקור הציבורי בשנים האחרונות וחבל. אולי משום שכתיבתה אינה חנופה דביקה לזרם המרכזי, היא אסוציאטיבית, רשמקול של זרם תודעה משובש ומרתק, עם נשיכות חדות בהוויה החברתית הישראלית, שמאז נכתבו הספרים הפכה מופרעת בהרבה ממה שניתן לסופרת הגאונית לדמיין.

כדי להשתלב במציאות, במכונה הקיומית שנקראת החיים, אני משתיקה את הזרם התודעתי, ומה מתקבל? ניחשתם יפה, זומבי; לא יוצאת דופן מאחרים. עוד אחזור לשאלה הגדולה הזו, היכן אני נמצאת, אולי אני עדיין עם הנעדר, אולי אני הנעדרת בעצם.

 

בתוך הזמזום של החיים התעשייתים שלי התקבלה ידיעה. אמא פותחת בחיים חדשים. היא בת שישים, וזה עכשיו או לעולם לא, עכשיו – או שהדור הבא שספג את צערה של החמצה ילך איתה לקבר. האם יטיבו איתה חייה מכאן והלאה, אעז לומר – יגלו הגינות מסוימת ויפצו במעט על השנים האבודות? נאיבית שכמותי.

כי הרי אין פיצוי, אין החזרים ותיקונים, החיים אינם המוסד לביטוח לאומי, שאף הוא אינו מפצה על אובדן יכולת שאין לה תעריף, תלושים קבועים או נחמה. יש לי הרגשה שאמא עוד תגלה לנו מה טיבה של עצמאות מאוחרת, ולאף אחת מאיתנו,  הניצולות פרי בטנה, אין ביטוח כנגד זה.

 

בבקשה, תרשו לי לברוח מעצמי שוב. המלצות לסיבות לקום בבוקר, זה האליבי שלי. הוא עוד יתקשר לסיפור הפותח.

אחת הקוראות הקבועות והמגיבות הנדיבות שלי היא ניבה, שאת תגובותיה אני אוהבת. לא מזמן קיבלתי הצצה לעולמה של אשה מוכשרת זו דרך פודקאסט, "סיפורים מהעיר התחתית" שיצרה במעין מתכונת של תוכנית רדיו כמו שרדיו צריך להישמע: אישי, מלא דמיון, יצירתי, ועמוס מוזיקה טובה. הסיפורים שהיא מספרת, פיסות חיים ציוריות מהעיר התחתית של הנפש, עם קולה המלנכולי, מזכירים לי תוכניות רדיו טובות מגלצ של שנות השמונים, הם מנתקים אותי מהזמזום התעשייתי ומכניסים אותי פנימה לרגשות המזינים אותם, לעולמה של סופרת בהתוות לדעתי.

 

# ברשת מתקיים עכשיו קמפיין להצלת ער"ן, שרות טלפוני נחוץ לאנשים שזקוקים לקול אנושי אחר שמציע להם הקלה זמנית ממכאובים, שיחה  שאולי איננה מושגת עבורם בחייהם. אמא מתקשרת לשם לפעמים, כשהאחרים אינם זמינים, כשמצע הספיגה שלהם עמוס להתפקע ואין להם מקום גם לה. תמכו בער"ן, אינם יודעים כמה אנשים מנתבים את צעקתם לקו זה, ומקלים על סביבתם ההולכת ומחרישה.

 

 

 

 

 

 

עוד
פוסטים