לאה. פוסט אורח מאת אינה סלומון

Date

לאה

הכל תמיד ניתן להסבר. כשאנחנו נחשפים לאירוע מזוויע חדש, בלב הזעזוע והצער הגורף שאנחנו חשים, תמיד יש קול קטן שמוצא סיבה, שמתרץ, שמאפשר לנו להמשיך לחיות באשליה שלנו זה לא יקרה. נרצח בטיילת כשיצא ליהנות מהבריזה עם משפחתו? טוב, זה בגלל שהוא ענה בחוצפה, שייזהר. נהרגו בכביש ממשאית דוהרת? טוב, שלא ייסעו בלילה, ועוד בכביש כל כך צר. נחנקה למוות על ידי מי שרצה לשכב איתה, ילדה בת 15, בניגוד לרצונה? זה בגלל האלכוהול. ברור. אפילו הנשיא אמר. אבל האמת היא שלא, ואיפשהו עמוק בפנים אנחנו גם יודעים את זה. אף אחד מהאנשים שנרצחו כאן לאחרונה לא הביא את זה על עצמו, לא עשה שום דבר שהתוצאה היחידה האפשרית שלו היא מוות אכזרי. אבל אנחנו ממשיכים לעשות את טעות הייחוס הזאת, ולשייך את כל הרע הזה שמציף אותנו מכל עבר לנסיבות. אנחנו עושים את זה מחוסר ברירה, כי הרי אם לא נמצא טיעונים משכנעים, אם לא נמצא גורם שניתן לשליטה בכל הברדק הזה, לא נוכל להתמודד עם המציאות. רק ככה אנחנו מצליחים לשכנע את עצמנו שהאירוע היה חד פעמי, מיוחד, ספציפי, ובעיקר לא משהו שיכול לקרות לנו. אז בואו נוריד את הדבק הזה שאנחנו מתעקשים למרוח על עפעפינו כל פעם שאנחנו מציצים בעיתון – העניין העיקרי כאן הוא לא הלילה, ולא המילים, וגם לא האלכוהול – העניין העיקרי כאן הוא הקלות הבלתי נסבלת שבה ניתן לסיים חיי אדם. סתם כי ההתנהגות שלו לא מוצאת חן בעינינו כרגע, או סתם כי לא קיבלנו ממנו מה שרצינו, או פשוט כי לא היה לנו נוח להתמודד עם המציאות הקשה באותו רגע. העניין הוא שבניגוד לכל מה שאנחנו חושבים, כן איבדנו שליטה, וככל שנקדים להודות בכך כן ייטב. איבדנו שליטה, איבדנו את הצלם, איבדנו את היכולת לספור עד עשר, ובעיקר איבדנו את ההבנה הפשוטה שמי שעומד מולנו הוא אדם כמונו, עם משפחה וחלומות. ובלי קשר למידת האמונה או האדיקות שלנו, איבדנו איפשהו לאורך הדרך את ההבנה שלקיחת חיי אדם היא חטא שאין עליו כפרה.

 

תעזרו לי, אני לא יכולה להפסיק לחשוב על העיניים של לאה המסכנה, בדקה האחרונה, בעשרת השניות האחרונות של חייה, עיניים שמבינות שזה הסוף אבל לא מבינות למה.

עוד
פוסטים