ארוטיקה על מסמרים

Date

צריך פנאי רגשי ונפשי מסוים לקרוא גיליון על ארוטיקה, צריך איזה אי של שקט בפנים, והשבוע אני בחופשה מרוכזת מעבודה, לא מילדים/בית/טרדות/אתר, אבל איים קטנים של עצמיות התפנו לי וכך הגעתי אליו.

מצאתי אותו בתולעת ספרים. שני ביקורים ארוכים היו לי שם השבוע, לבד לגמרי, באחד מהם דפדפתי ארוכות, ליקטתי, קראתי. את הגיליון הזה לקחתי ליד ופתחתי בסיפור של מירי שחם, "אנטיביוטיקה",  וכך קראתי בו בעמוד השני:

"הגעתי באיחור, כי לא היה מי שידחק בי להזדרז ולצאת. למרות החושך הרועש, הצלחתי לזהות כמה פרצופים מוכרים. כל-כך התגעגעתי אליך באותם רגעים, יואבי, זוגות רקדו ואני עמדתי והסתכלתי, מתחפרת בפינה כדרכי, נאחזת בכוס יין אדום כבקרש-הצלה מפוקפק. המוזיקה הלמה בעוצמה פושעת, מוזיקה מהגיהינום. הגוף שלי הופיע ונעלם בתאורת תעתוע. בנסיבות כאלה פשוט אי-אפשר לסמוך על חושים רגילים כמו ראייה ושמיעה, מתקיים הכרח להידרדר אחורה, אל הבסיס העיוור, המגשש, כך שהייתי מוכנה, וכשהאיש הזה נעמד מולי, קצת יותר נמוך ממני, עם כתפיים רחבות, זה כל מה שהצלחתי לקלוט באותה שעה וסימן לי ללכת אחריו, הלכתי. הלכתי כמו ניצול שמתאחד עם צוות-חילוץ מקצועי. 
אולי הרגיש שגם אני לא מפה, זה לא משנה, הרעש והחושך ממילא מנעו את ההיאחזות הרגילה בנימוקים רציונליים. רק למטה, כשיצאנו מחדר-המדרגות אל הרחוב, והאוויר נעשה קר וצח, נשמתי עמוק ושאלתי אותו למה. אמר שהיופי שלי שנוי במחלוקת, זה למה, והוא מתקשה להחליט, וצריך עוד לבדוק ולהגיע בהמשך למסקנות חד-משמעיות. כבר אז הייתי צריכה להיפרד ממנו בנימוס ולהגיד שמחכים לי בבית אבל לא אמרתי כלום כי כשדיבר, הסתכל עלי במבט כזה שכבר מזמן מזמן לא הביטו בי. בדיוק התחיל לטפטף, ופנסי הרחוב נהיו אלכימאים זקנים כפופים שהפכו גשם פשוט לזהב. 

 

התיישבתי על כיסא שמנת בודד שהונח בין שתי שידות ספרים כבדות וקראתי וקראתי עד הסוף את הסיפור של מירי שחם, שכבר זמן רב אני חושבת שיש לה את "זה!" את האוצר הזה שהופך אותך מחרוצת מקלדת עם יומרות לאמנית ממש, למי שמצליחה לפסל רגשות וחוויות שנכתבים שוב ושוב בצורה בנאלית במקומות אחרים, לטקסטים בעלי עוצמה פראית קודחת, הנטמעת במכות הולמות תודעה, ולהפוך את הלבה הכאוטית  לפיוט יהלומים. המטפורה שמביאה את השיא בסיפור מפתיעה, בועטת, מקורית, והדרך שבה היא מבינה את היעדר המגע כארוטיקה מטלטלת לא פחות ממשגל סוער (מזכיר לי קצת את הסרט הנפלא "מצב רוח לאהבה" של וונג קאר ווי האסיאתי) ממחישים את הכשרון הגדול שלה.

 

 וגם בסיפור הבא שכתבה בבלוג שלה, יש מהתזקיק הייחודי שלה. עוד ציטוט מאנטיביוטיקה:

אני לא יודעת איך לכנות את זה, בגילי זאת אומרת, אשה נשואה בגילי, נישואים טובים בסך-הכול, בטח לא גרועים. זה מטופש, איך לכנות את זה, מה אני מבינה בעניינים האלה. יש מילים שרצוי לא להחריד משלוותן, מילים כמו להתאהב, שעצם נוכחותן במשפט מפירה את כל האיזונים העדינים, ומרגע שזומנו שוב אי-אפשר להיפטר מהן, כמו קרובות-משפחה טרחניות מדרגה שלישית. אתה יודע מה יואבי, בוא נשאיר את זה בינתיים כך, כתם רטיבות מטושטש על קיר התודעה. אולי עוד נחזור לשם. בינתיים הוא ואני מצאנו עצמנו צועדים ברחובות, אתה קולט? 

קראתי אותו מאז שלוש פעמים נוספות. הוא כבר במחזור הדם שלי, הוא האיר את הפקעות הבלתי פתורות שלי באור חדש. ואז המשכתי לקרוא באחרים, מבקשת עוד זרקורים לליבידו החבוי, הביישני והפצוע שלי.

הסיפור הראשון הוא של הצרפתיה סופי ז'אבס, "אליס נותנת ביס" שתרגמה לנה שילוני. הוא מציג מלנכוליה על גבול הפרודיה והאבסורד, שיש במין ובעיקר במין אוראלי, ובקשר בינו לבין אכילה. סיפור יפה וקודר. סיפור נוסף שקראתי בלי יכולת לקטוע הוא של רון דהאן, "המדריך לחיים הטובים" שמשרטט פרופיל אכזרי וביקורתי מאוד של גבר מעורר דחייה, שוביניסט מזדקן ושונא נשים, שאיבד את בנו.

טקסט מעניין שתרגם מיפנית בן עמי שילוני, מתאר את המיתולוגיה היפנית וסיפורי האלים בהקשרים מיניים ובמיוחד החיבה להפרשות. מבדר מאוד. קומי גם התיאור של עלית קרפ בסיפור "נעליים", על הפטיש האירוטי לרגליים ועל הדחייה ממנו.

אבל כעת אדבר על הצילום, כי במגזין הזה יש לו מקום דומיננטי לא פחות מהסיפורת. צילום השער מראה אשה שבספר מתגלה כי היא אסיאתית כנראה, לובשת קימונו פעור, חלקו התחתון של גופה עירום, היא ספק ישנה ספק מתה. צילום מטריד ואלים, שהאסתטיקה שלו והשיער השחור רק מדגישים את הקונטקסט של הגיליון, ארוטיקה מדממת. הצילום של שני נחמיאס. בהמשך היא פוערת ביצה ומציגה חלמון רוטט ופצוע, ותאנה ערוותית שנראית כמו סיוט של הומו. בסוף הספר היא מציגה אשה מלאה עירומה, שוכבת על ספה עם שדיה הכבדים הנהדרים, אבל מבטה כבוי ומעונה. גם זוהי ארוטיקה לפי העורכים של הגיליון המעולה הזה.

 

 

 

 

 

עוד
פוסטים