חברה רעה

Date

חברות בין נשים, לפחות נשים שיש להן מודעות עצמית היא עסק מתוסבך בדרך כלל. הסימביוזה החזקה היא גם האקדח שיעשן במערכה השמינית נניח; דווקא כשמתגלה הדבק המחבר שמכיל קווי דמיון באופי, שיקוף הדדי של תחושות ומבני נפש דומים, כך מפעפע לו הרעל שיביא לסיומה של חברות זו בעתיד. זה בכל אופן הנסיון המריר שלי, ואתם מוזמנים לחלוק עליו.

רוחות הרפאים של חברות העבר שלי לעולם אינן עוזבות אותי באמת. פה ושם אני נזכרת במשפט מסוים, מבט בלתי נשכח, דברים קטנים ואנקדוטלים שהשאירו סימן בביוגרפיה שלי. בינתיים הם קרעים של זכרון, אולי מתישהו יתהוו לסיפור. במיוחד אני נושאת סימנים מג', למרות שעברו המון המון שנים.

 

איך ישבנו, ג' ואני בחדרה שבדירת הוריה, על הרצפה, והיא סיפרה לי את הסוד, הסוד המחריד ההוא, באגביות, בשקט, בלי דרמה, ואיך הרגשתי מקולפת מהגנות, חסרת אונים, סתמית ועלובה, אני וכל ההבלים שלי נמוגה מול הסוד והמשמעות הכבדה שלא היה לה דבר עם הדכדוכים הקטנים שלנו, על בחור כזה או אחר. את הצחוק שלה אני זוכרת גם כן, סדוק! זה לא היה מסיגריות, אלא לגמרי ממנה.

וגם איך צעדנו בדייט הראשון שלנו ברחובות תל אביב, בצפון הישן, אחרי משימה ראשונה שלי פחות או יותר בקריירה החלומית כעיתונאית מקומון, והיא ליוותה אותי לאן שלא יהיה, חיפשה נואשות מיצתפוזים, ובדרך דקרה בלהב המשונן של מילותיה את האשליות הפרובינציאליות שלי. זו הייתה הדרכה קרה, אבל מועילה.

 

גם את השיחה האחרונה אני זוכרת. לא איתה אפילו, עם בן זוגה דאז שענה לטלפון ומסר שהיא איננה. את ההודעה ההיא שהשארתי לו ושעליה הצטערתי כל כך הרבה זמן.

ואחריה אני זוכרת את מ', שהתנגשה בעוצמה בחיים שלי לפני כעשר שנים, אחרי שברון לב משותף, מאותו בחור ממש. בהתחלה מאחד הכעס, אחר כך הדכאון ואז כשאלו מתאדים לאט לאט, נשארנו לגלות שאנחנו זהות כמעט, שתינו בדלת מסתובבת, וכל אחת בחרה לקחת פניה אחרת, ובחברות הזו ניסינו לחזור לדלת הזו, להמשיך לתהות בה, להשפיע כל אחת על השניה לקחת את הדרך שלה, שתגאל אותה מהקדרות הבסיסית שאין לה דבר עם בחור מיותר.

פעם ראה אותנו בבית קפה דורון צברי, ראה ואמר, "הילכו שתיים יחדיו בלתי אם נועדו"? וצחק. הוא הכיר היטב את שתינו בעבר, הוא הבין שמה שמאחד אותנו זה כעס קדום על בגידה מתמשכת, בסיסית, כזו שקבעה לנו את אותו מושג תלוש שנקרא גורל. וכשיש התמזגות כזו של חבלה בשסע, האין זה מתכון לסוף ידוע מראש?

מ' לא אהבה את הבחור שבחרתי לחיות איתו, היא קראה לו יאפי בבוז, כמעט בפניו. אני חושבת שגם לא אהבה אותי ברגע שבחרתי בו . ובכל זאת אני מחזיקה אותה במבחנה הזו של חברות רפאים חשובות, בגלל רגעים שחלקה איתי, המוזיקה שהביאה לחיי, הציאניד היום יומי שבו תיבלה את הדברים.

 יש סימני אזהרה ברורים בעלילה לחברה שתהפוך לרעה. לא תמיד זה בידיה או ידייך. לפעמים שינוי מסוים מטלטל את התמונה עד כדי קרע בלתי הפיך. המעבר הזה, בין קשר אינטנסיבי, שאף רומן לא יגיע לצלילה הסמיכה שיש בו האחת לשניה, למסלול חתחתים ידוע מראש של פגיעה הדדית, הוא מהחוויות המייסרות שישנן.

 

חברה טובה היא חברה שמוכנה לשאת, עד מידה מסוימת, את הבלוז שלך, להתייחס באופן שווה לגיאות ולשפל הפנימי והחיצוני, להכיר בך מעבר להצלחות ולכשלונות התפוקתיים שלך, אלו שנמדדים בהישגים כמו עבודה חדשה, חברים שווים וכו'. חברה רעה אחת הולכת מחיי. חברה רעה עושה הפוך.

 

תגובה, גלית קרן

לא סתם אני חושבת שכתבת את הפוסט הזה ב"האם האובדת". אני כמעט בטוחה שיש קשר ישיר לסטטוס שלנו בחיים ולסוד החברויות שלנו. היה מאד כיף לי לומר שאת כל חברותיי מהרווקות שמרתי, יתר על כן חברותיי מהנעורים ולא כך הדבר. גם מפאת כל הסיבות הנכונות שמנית וגם השינוי וההתפתחות שאנחנו עוברות כ"מתבגרות"(אין לי מילה אחרת לתאר התפתחות אישית עם חברות). אני מניחה שדרך הBFF חוויתי הרבה דברים שלא העזתי ואותו כנ"ל לגביהן. אין לי ספק שעבור חברה רווקה משתרללת לראות אותי הבורגנית המתבייתת עבד לשני הכיוונים מבחינת הצורך ההדדי. אחד הדברים הראשונים שהבנתי כשילדתי את בני הבכור לפני 16 שנים היה מה זאת אהבה ללא תנאים (נושא להרחבה בפני עצמו), במקום הזה בלטה מאד האהבה עם התנאים ליתר הסובבים אותי וחלקם יקרים לי עד מוות. ומשם הסקת מסקנות לגבי מהי חברה טובה?!

 נכון שבתור בת/בחורה/אישה ישנו צורך גבוה מאד בחברה הטובה שתהיה מעורבת בכל רגע נתון בחיי, שתהיה לי נפש תאומה שמבינה בדיוק מה עובר עלי, אבל בצער רב או אולי בהשלמה נעימה, אני מודה שכאימא לשלושה בנים +בעל שיכול מאאאד לעצבן לא תמיד יש לי את הסבלנות והצורך שהיה לי בעבר,  הצורך לקטר/לשתף/להכיל/לשמוע ווטאבר. האם זה קשור לגיל, להתבגרות, להתפתחות?! זה באמת לא משנה – זה שם.

מחברה טובה שלי למדתי מהם גבולות בחברות, מה שלא ידעתי להציב עם חברה רעה שלי ואני שואלת את עצמי מה היה התפקיד שלי בחוסר הגבולות שגרם לקרע עמוק שהותיר פצע שנפתח כל פעם מחדש בגעגועים עזים. כן – היא הייתה חברה טובה, גם אני! מה בדרך לא עבד? שהפכנו לחברות רעות. אין לי ספק שזה לא רק היא אלא גם אני. אבל אני גם מודה לה – מודה לה על השיעור שבמקרה הזה לא פספסתי והיום חברותי הטובות שנבחרו בפינצטה ענקית יישארו איתי עד לפנסיה (טפו טפו טפו, בלי עין הרע) שעומדות לצידי ברגעים קשים מאד שאני חווה בימים אלה ואיני יודעת איך הייתי מסתדרת בלעדיהן

 

 

 

עוד
פוסטים