אולי הפעם

Date

היי, זה לא יאומן, הנס קרה והצלחתי להכניס פוסט למערכת. כבר התחלתי לחשוב שהיא מתנכלת לי אישית אחרי הפוסט האחרון. במהלך הנסיונות הבלתי נלאים מאז להכניס לכאן רשימה חדשה, כבה מקודם המחשב. האין זו אירוניה זולה? בטח שמעתם שרשימות הולך לעבור שינוי משמעותי, בקרוב לכל אחד יהיה בלוג משלו במקום שיבחר בו, ורשימות יהפוך להיות דף בית שיציג עדכונים אוטומטים מכל רחבי הבלוגוספירה של חבריו.

כמו שבטח קראתם כבר, אני כבר הקמתי אתר לרשימות של כותבים שונים, אמהות אובדות, שעושה צעדים נאים לתודעה של הקהל שלו, אבל אני לא יכולה לכתוב בו על מוזיקה למשל, הוא אתר קולקטיב להורים אובדים. אני עדיין מתלבטת אם לפתוח בלוג נפרד נוסף, בגלל התחזוקה המתישה, או להעביר את התכנים שלי מכאן לשם. יכול להיות שיהיה פתרון חלקי בבלוג שיקושר ל"אובדות".

אתמול למשל, פרסמתי ראיון עם מלי גרין,  שכותבת על אמהותה לעשרה ילדים בויינט, יצא מעניין לטעמי והיום אפרסם את חלקו השני.

 

אי אפשר להתעלם או להדחיק את העובדה שמסתיימת כאן תקופה והבלוג הזה יעבור שינוי, באיחור מה אחרי שינויים שעברתי בכל מישור שהוא בחיי, בעבודה, בזוגיות, במגורים, וגם באמהות שלי.

 

בעבודה – אחרי תקופת התלבטויות לא קלה בין שתי הצעות רציניות, בחרתי בזו שמתאימה יותר לאישיות שלי ואני מקימה עבור ארגון גדול  אתר תוכן וקהילה שנושאיו קרובים אלי מסיבות מסוימות. אני עובדת מהבית, וגם משלבת ייעוץ לחברה המפעילה את הרשת השכונתית המקסימה myhood.

 

במגורים, כבר למדתם שהעתקתי את מגוריי אחרי שני עשורים וקצת בתל אביב להרצליה. יש בה דברים נחמדים כמו הפארק החדש, אבל בעצם אני מרגישה כאן כמו דיירת זמנית, ההרגלים הקבועים שלי עדיין מתקיימים בשכונה הקודמת, ואני חושבת שעוד אחזור אליה, כי ליבי עודנו שם.

 

בזוגיות – הוא לא אוהב שאני מדווחת, אז אני אתמצת,  למדנו לעקוף את המהמורות הקבועות, זה אופטימי בעיני.

 

באמהות – מתמידי הבלוג כמו חלי גולדנברג היקרה, למשל, שמו לב לשינויים הדרמטיים במהלך השנים ובמיוחד אחרי לידת ביתי השניה. אפשר לומר שנכנסו עוד הרבה תווים למוזיקה הזו של האמהות שלי, והם מנגנים לא פחות מהצורמים והאבודים שהתרגלתם אליהם. אני עדיין עייפה רוב הזמן, אבל בוקר אחד של רוך ומורך כמו שהיה לי השבוע עם שניהם, מחובקים/מלופפים/מתכנסים בי, יכול למלא אותי ולסתום את כל חללי.

 

אני לא טובה בסיכומים ופרידות, איכשהו יוצא שאני תמיד גוררת וגוררת את הגוויה המתה של מה שהיה פעם חי ומלא. קשה לי לומר אם אכתוב כאן שוב, ממליצה להירשם לעדכונים במייל או רסס של אמהות אובדות.

אלו היו זמנים מעניינים, והכתיבה המשמעותית שלי נוצרה כאן. תודה רבה לאורי ברוכין, ירדן לוינסקי, ואילן גליני על המקום היקר הזה. מהקהילה שליוותה ותמכה, שהפרתה וספגה, שהאירה והעירה, אני לא נפרדת בשום אופן.

 

 

 

עוד
פוסטים