דימוי הגוף שלך עובר בירושה

Date

טובה קראוזה לאמהות אובדות: "אם יש משהו לגבי עצמי שהייתי ועודני בטוחה בו בטחון מוחלט, הרי שזו יכולת הלמידה שלי. בכל פעם שאני נתקלת בקושי אקדמי, אני יודעת שאני יכולה להתגבר עליו, ושאכן אתגבר עליו בסופו של דבר (טוב, נו, אולי חוץ מתשבצי הגיון) פשוט כי אני יכולה. מאיפה הבטחון הזה? קרוב לוודאי שהוא נובע ממה שאמי חזרה ואמרה לי מאז שאני מסוגלת לזכור את עצמי, שאני חכמה, שאני מסוגלת לעשות כל דבר ולהיות כל דבר. היום כבר ברור לי שיש הרבה דברים שכבר לא אהיה, אבל הבטחון נשאר. הוא קיים כי הוא ניטע בי בגיל צעיר על ידי הורי וזו מבחינתי ההוכחה המוחלטת לכך שהורים יכולים להעצים את ילדיהם באופן שנשאר לכל החיים. עד כאן ציינתי את המובן מאליו: הערכה עצמית נבנית משלב מוקדם מאוד בילדות. הבעיה היא, שכשם שהורים יכולים לרומם, כך הם גם יכולים לפגוע, וכשמדובר בדימוי גוף, הדברים הרבה פחות פשוטים.".

רבות מאיתנו, האמהות של היום, לוקות במה שהפסיכותרפיסטיות האמריקניות ג'יין הירשמן וקרול מונטר מכנות (בתרגום חופשי)  "מחלת שנאת הגוף". רבות מאיתנו הן בנות לאמהות שבעצמן שנאו את גופן והתעסקו בדיאטות הרזייה ללא קשר למשקלן, ואותם תיעוב ועיסוק עברו מאם לבת, והתוצאה העצובה היא שרוב האמהות של היום מתעבות בעצמן את גופן ומתעללות בו וכך ה"מחלה" עוברת הלאה לדור הבא, בעיקר לילדות הקטנות שלנו.

איך במצב כזה, בעידן שבו אחד מכל חמישה ילדים סובל מהשמנה ושכיחות הפרעות האכילה אינה מראה סימנים של ירידה, נוכל לגדל את הילדים שלנו כך שיאהבו את גופם, את המראה שלהם ויוכלו להתנהל כל חייהם מתוך בטחון שקט ומוחלט שהם יפים?

לכתבה

עוד
פוסטים