הנה אני

Date

אתחיל ב"היכן אני נמצאת", מאת אורלי קסטל בלום. הספר הזה יצא לאור כשהייתי בת עשרים, כשרק הגעתי לתל אביב, להשתקע בה, לפעמים לשקוע. אני זוכרת את עצמי הולכת עם הספר ברחובות אלנבי ובן יהודה, קוראת אותו בהליכה, תוך ניתוק גמור מהסביבה, מההולכים סביבי, מהגירויים השוטפים את הרחוב. והרי זה חלק מהספר ומהדמות הראשית בו, הניתוק הבועתי שלה מהמציאות על האנשים, הקודים החברתיים, מנגנוני ההישרדות, התפקוד שהיא תובעת.  וכך בדופק הולם משאון התחבורה, הרגשתי שהיא כתבה אותי, את ההפרעות שלי, את המוזרויות שהיו החטוטרת על בטחוני בעצמי, הסיבות לדחייה, לעלבונות, ומסירה מהן את כל אלו, מציגה אותן באור חדש, כמעט הירואי.

לא עוד אחרוּת כקלון, כמטען עודף שיש להיפטר ממנו, להחביא במחשכי מגירה שכוחה שבמרתף קורות החיים שלי. בשנים האלו הסתרתי מהרבה אנשים שהיו לי איתם יחסים משמעותיים מאיפה באתי, מי המשפחה שלי, איזו ילדות הייתה לי, למה אני כאן. הרבה שנים נהגתי כך. זה מאוד אופייני לילדים להורה עם מחלה/נכות. הצגתי רק את החלק החדש, הטלאי. אשה צעירה שהגיעה לתל אביב ורוצה לכתוב, ושיכירו את הכתיבה שלה, שהיא תהיה משמעותית. עם כל המניירות המקומוניות שהפכו כבר לקלישאה בכל ערוץ ביטוי. אני מתבוננת בה אחורה, בנערה הזו שהייתי, ומתחשק לי לתת לה שק שלם של שקט. "היא" הייתה פקעת של חרדות, כאלו שהוסוו באופנים מכאיבים, מזיקים, לפעמים הרסניים.

אני זוכרת דייט אחד עם בחור שהיה אז קצין שאפתן ומצליח בצבא, בן לאחת המשפחות השורשיות מירושלים, או בקיצור, מ ל ח. הוא היה מנותק מהסביבה החברתית שלי, וכך, אחרי ערב שבו הכרנו במסיבה, נסענו יחד לתל אביב, וישבנו בבית קפה, נשתחרר ממני דבר שלא רציתי בו ולא תכננתי שיגיח, וסיפרתי לו על משפחתי.

הגבר הזה פרץ בבכי. אני זוכרת זאת עד היום. הוא לא הצליח להירגע, באמצע בית הקפה הזה ברחוב הארבעה, שישבו בו לא מעט אנשים, והאיש הזה שאני בקושי מכירה,  בוכה בדמעות בלתי נשלטות, ואני מנסה להרגיעו, להמעיט בדרמה ששטחתי קודם בנימה לקונית ודיווחית, כאילו סיפרתי על דבר זר שקראתי בעיתון.

הד קלוש של ההדחקה האלימה שלי הגיעה אלי מאותו ערב, אני חושבת שאחר כך הלכתי לטיפול. ארבע שנים אצל צביקה, ועד היום הוא יגיד עלי, "את לא אוהבת לעבוד בטיפול, לא משתפת פעולה עד הסוף".

 

שבע שנים בקירוב הבלוג הזה קיים ומדווח על החיים שלי, מעביר שדרים ומסרים על החוויות, הפנטזיות, הדכדוכים, הנפילות שלי. בתקופות מסוימות העברתי דרמות גדולות בתוך חידות, כדי לשמור על עצמי ועל הקרובים לי. בתחילת ימיו פירטתי את התהומות הקשים אליהם לקחה אותי האמהות. האם הייתי גלויה? האם נתתי לכם להכיר אותי? האם נתתי לקוראים כאן תמונה מאוזנת? קשה לענות על זה. אני מוצאת שגם כאן שיחקתי בהסתרות, תחת מטפחות שונות.

העובדה הכי משפיעה בחיי לא נמסרה לקוראים כאן, והיא שאני בת של אם שחלתה במחלת נפש בילדותי ומעולם לא החלימה ממנה. ויתכן שיש עוד אדם חולה במשפחתנו הגרעינית מבית אבא, אבל על כך איני מוכנה עדיין לכתוב.

הסיבות למניעת המידע קשורות בעיקר לתדמית שאני מתחזקת בהתמדה, שוב. כשאשת מקצוע בתחום פומבי, כמי שהחזיקה בקריירה עיתונאית במשך הרבה שנים, הפחיד אותי יותר מכל להידבק. הסטיגמה מדבקת, כן, גם בקרב אנשי עיתונות נאורים מהעיר הגדולה, לא רק אצל שכנים פרימיטיבים מהפריפריה. הם לא יודו בכך כמובן, אבל תמיד יבחנו אותך בעין נוספת, שתיווצר מיד עם מסירת המידע המרשיע. העין החדשה תבדוק בשבע דרכים אם גם בך דבק הנגע, אם גם את. אולי? וכך תהיי חשודה תמידית. כל מעשייך יישפטו עם הערה בתיק האישי.

 

 אבל החיים יודעים להתחכם, הם יודעים לשחק איתנו במשחק הסמליות, המטאפורה של חיינו תמיד תחזור בורסיות שונות, תתנגש בך, תזמין אותך, תשאב אותך פנימה,  כדי להתמודד איתה ולנצח את התבוסות הקודמות, את עמדת הבורח.

וכך  יוצא שאני עובדת עכשיו בתחום של צרכים מיוחדים וביניהם מתמודדים עם מחלות נפש ובני משפחות – באינטרנט. פוגשת אנשים מארגונים שמטפלים באמא, ומדברת איתם על נושאים מקצועיים גרידא, מטפלים שונים שיכלו לעזור לה בדרכה, בני משפחות כמוני, וכשאני שם, בפגישות האלו, בתהליכי העבודה, אני שואלת את זה שצוחק שם למעלה, אם הוא נהנה.

עוד
פוסטים