טוויטר טרף אותי

Date

פוסט עם כמה עניינים:

כבר התייחסו פה לטוויטר ולתכונתו הממכרת, אנסה להביא את העדות שלי, בתור נרקומנית סופנית שלו, בחודשים האחרונים.

אני מרגישה שלדבר על טוויטר עכשיו זה לבקש ממני להתייחס לדרך שבה אני חושבת, או מדברת, דברים בסיסיים שעושים כמו לנשום, לאכול. כן, עד כדי כך. הוא הפך למוטמע כל כך בתבניות המכניזם שלי, שקשה לצאת החוצה ולשאול, כמו ששאלתי לפני שנה, כשהתחלתי להשתמש בו, "אבל למה צריך את זה". מפחיד לנתח מה הוא עושה לדרך שבה אני חושבת, כותבת, צורכת תוכן. כשכתבת הניו יורק טיימס שברח לי שמה, שאלה בראיון לפני כחצי שנה את יוצרי ובעלי המוצר הזה, "מה היה בילדות שלכם שגרם לכם לרצות להשמיד את האנושות כפי שאנחנו מכירים אותה", היא כנראה דיברה על זה.

אל תתייחסו לפוסט הזה כאל קינה נוסטלגית בנאלית, אני גם מאוד אוהבת את השימוש בו. אני חושבת שתכונותיו עונות למבנה האישיות שלי בצורה פטאלית: הצורך להישמע ולקבל משוב בכל זמן נתון, והפרעת הריכוז שלי שבעטיה אני תמיד קופצת מנושא לנושא.

 

נושא : המלצות קלות לעיכול

אם כבר טוויטר, וגם פייסבוק, ממליצה על סדרת אוספי הסטטוסים של עדי בנטוב ואבי לן, השכן. משעשעת מאוד, ולא, לא בגלל שהם לקחו אחד ממני באחרון.

חוץ מזה, תרשו לי להמליץ לכם על רשימת ההמלצות (duh) שניפקתי שלשום באמהות אובדות, האתר. על הבלוג של אורנה קזין, על כמה משלמים למטפלת (לידיעת הגברת), ועוד.

להמליץ על ספר אינני יכולה עכשיו, אבל האתר החדש של אלי הירש, "אלי הירש קורא שירה", שבו מופיעות ביקורות השירה שלו, הוא אוצר נפלא, שמעניק הרגשה שגם אם אין לך זמן לקרוא עכשיו, הטקסטים הקצרים מעניקים לך את מה שספרות טובה צריכה לתת. מעשיר ומרחיב דעת.

 

 

עוד
פוסטים