על ההטרדה ההיא

Date

הר הגעש שמשתולל ברשימות בשבועיים האחרונים בנושא הטרדה מינית, עם הלבה המצחינה הזו, מוצא אצלי רגשות אמביוולנטיים.
מצד אחד הרצון להצטרף אוטומטית למתרס הצדק, להתגייס לטובת המטרה הנאצלת של כיבוס הטינופת, הוקעה, עידוד נשים הבוחרות (ולא מאולצות) להתלונן על מנת להבריא את המורסה הזו. מהצד השני יש בי ספקנות בקשר לחלק מהמניעים של הקמפיין הזה, וחלק מהמופעים שלו נגועים במה שאני מזהה כנקמנות מזיקה לנושא, צדקנות מסוכנת, וריצה אלימה לעבר דריסת הצלוב ללא עילה חוקית-אינפורמטיבית מספקת.
הביקורת הזו שאני מזהה אצלי, מייסרת אותי באשמה, מכתימה את העור הפמיניסטי שלי בנקודות חומות. במקום להתעמת אינטלקטואלית עם הסתירה הפנימית הזו אני רוצה לדון בדפוס שלי כמוטרדת מינית.
לא התלוננתי, ידעתי שזו אפשרות. המחיר של החשיפה, הפומביות, הבושה, ויותר מכל, הדיון בחלק שלי בהטרדה, היה יקר לארנק הנפשי שלי.
לא רציתי בה, בהטרדה, כמובן, היא הסבה לי רגשות השפלה קשים, שלקח לי שנים לסלק. פגעה בי מקצועית אנושות, וגם הזיקה ליחסי עם גברים. היא גם לא הייתה היחידה, אבל הכי כבדה ופוגענית בהיקף שלה. אני מדמיינת את המבט העוין של חיילות צבא הפמיניזם הטוטליטרי ואת ההוצאה להורג שהן מתכננות לי על הנזק שאני כביכול מסבה כאן, אבל זה המקרה הפרטי שלי ולאיש אין בו זכות, להפכו לדגל. בפרט שאין לי זכות. לא התלוננתי, וגם לא אתלונן לעולם. החלק שלי בהטרדה הזו הוא התודעה שידעה, והמשיכה כמו אישה מוכה. החשבונות התועלתניים של מה יקרה לי אם אוציא את זה, נפשית, מקצועית, ואיך זה ישליך על המשך חיי שישתנו לבלי היכר מן הסתם. על שיתוף הפעולה שבשתיקה, למרות הזעם האדיר אז, יש לי חוב כלפיי עצמי שפסק הדין שלו מושיע את המטריד. בחרתי, בחירה מלוכלכת, אבל הייתי שם, המודעות שלי הייתה שם, ומסיבות שהאישיות שלי, ההיסטוריה, וחישובים מגונים לא הפסקתי את זה מיד. וזה מה שמעניין אותי היום, אם הייתי יכולה להתלונן, לשפוט, לגזור עונש, זה על החלק הכהה הזה בנשמה שלי, ולא על המטריד. המטריד לא מעניין אותי. היו גם אחרים בסביבה המקצועית, יש לי גם חברות מהעבר הזה שנושאות חוויות דומות, והסך הכל מצטרף לאווירה פוגענית שהייתה אז, ולהוציא המקרה שלי הייתה צריכה להתפוצץ, היו צריכים להיות נענשים.
ויש לי בת. אין כמעט יום שאני לא חושבת מה אוכל לעשות בשבילה כדי שהיא תנהג אחרת. שפחד לא יהיה שיקול אף פעם, כי תמיד יהיה לה לאן לחזור.

עוד
פוסטים