תמונות מקופסת הכאב

Date

אני מוצאת את התמונה הזו קבורה באלבום שאין מדפדפים בו עוד, מאחר שכבר כמה שנים שהתמונות מאוחסנות במחשב, והוא תחוב בספרייה ללא דורש, בתוכו מעורבבות תמונות של משפחתי העכשווית, אבל בין דפיו מופיעות באקראיות, כמה מהניצולות האלו, תמונות של משפחה אחרת, המשפחה שאבדה.

הקולאז' המאולץ הזה, היעדר היכולת לפנות אלבום ייחודי למשפחה ההיא, עיסוק שכופה אמבטיה רגשית שאיני רוצה בה, אינו מתלכד לכדי דבר קוהרנטי, התמונות הישנות קופצות ממנו, גולשות לידיי, לא תואמות בגודליהן לאלבום החדש, ותובעות את קורבנותיי בנפש. וכמה מהן אבדו, הן טמונות בחלקים הסמויים של הבית, וכשנעבור ממנו, אולי יתגלו, אבל אולי לא, אולי ימשיכו להיות חלק מהדמיון שלי. אמא צעירה וגבוהה, שיער שחור קשור בזנב סוס אציל, עומדת בפתח הבית הישן שאינו מפסיק להתקיים לעולם, למרות שראיתי במו עיני, אז, אחרי שעזבנו, איך מחריבים אותו הטרקטורים הגדולים, המצוידים בלוע טורפנית, מרסקים, מפוררים וכותשים. שבועות עברו עד שפינו את פסולת הבטון ושלדי המתכת, כאילו התעקשה זו לשוב ולהזכיר את חלקה בתמונות המשפחה: למשל, הילדה ואמה בחדר הילדים הצפוף בשלוש מיטות, ומכונת התפירה הישנה שהאם ישבה בה ימים כלילות, הילדה מתייפחת, אבל אמא בוכה גם היא, על מה שהתרחש בבית דקות קודם לבכי. את שתיהן מכנס כדור של צער ובהלה, ואין מבוגרת אחראית שתרים ותאמר, הכל יהיה בסדר.

על כל התמונות יש שכבה ממסכת שנתן להן הזמן המדהה ונדרשת התבוננות ממושכת כדי לחדור לטיב המבט של הדמויות, למצב רוחה בזמן הצילום, לשדרים שגופו מנדב. אבל לחלקן גם התבוננות עקשנית, אני מרחיקה ומקרבת, ומסיטה וחוזרת, מהצד, מימין ומלמטה, אין תגובה.

על החומר אין לסמוך, התמונות שורדות למרות שעברו כמעט 40 שנים, כתמים בצהוב חום פה ושם על גבן, אבל הנייר עיקש, לתמונה הזו חתכו שוליים משוננים. זו יכולה להיות תרומה מטאפורית אבל פשוט כך נהגו אז. את בגד הים שלה, הכתום עם המרקם הגבשושי, אני זוכרת היטב, הייתה מכבסת במכונה ואז תולה בחבלים שבחוץ, וטפטף על האדמה העשבית שדשא מיאן לצמוח בה. היו עשבים פראיים, שצמחו ללא הכוונה וסדר, ללא ייעוד, ובדרך כלל לא קצצו אותם. בעלי חיים שהתמקמו בהם לא הופרעו. מידי פעם חצה נחש צפע עם מעויינים צהובים את שביל העפר שמוביל לכניסה הביתה. שנים היו תוהים מדוע אין צומח בקרקע זו דשא כמו שצריך, כמו שצמח אצל כל השכנים בכפר, גזום כהלכה לשניים וחצי ס"מ אורך אחיד, מגעו גבישי-דוקרני, עשביו מצטופפים בצייתנות, נכנעים לגוף המשתרע עליהם כדי לנוח.

אבל מנוחה לא הייתה לאיש אז. הוא עבד בשדות וברפת, והיא בבית, שלושה ילדים קטנים, האחרון "פנצ'ר", שתקלת היווצרותו כמו מעיבה על כל מסלול חייו, וחוסר מתמיד: בכסף, בעשתונות, בחסד. מסך הטיפקס שנמרח בשכבה עבה על הזכרון לא עשה עבודה טובה מספיק. התמונות שאינן מודפסות, אלו שמונצחות רק בקופסת הכאב: היא מכבסת חיתולים צואים בדוד שחור ענק מעלה אדים, היא תולה את בגדינו על החוטים המאולתרים שהציב לה דווקא בקדמת הבית. בחזיתו. מדוע כך? אנחנו היינו האחרים. כל החצרות היו מדשאות, נדנדות פלסטיק רחבות, שבילים ממרצפות אבן, אצלנו חבלים. ופעם אף בנה אבי חממת ירקות בחזית הבית. לא ערוגות ירקות ופרחים, אלא ממש חממה בגובה כשני מטרים מקרקע, מנוילנת בצורת סהר. המעשה היה כל כך חריג, שנמצאה מי שכתבה על כך שיר סרקאסטי בעלון המושב. האישה הזו הייתה מכרה שלנו, טיפוס שדוף בעלת פנים חיוורים ועיניים צרות, ונהגה לארח אותי בביתה כדי לשחק עם בנותיה. כשקראתי את השיר, היא הביטה בי. את מילותיה המדויקות איני זוכרת, אולם מבוכה לא הייתה בה. היא התבטאה כאילו לא הבינה שהנימה של השיר חדרה לי מתחת לעור. נדמה לי שצחקקה.

האם אפשר בגילי לצעוד בויה דולורוזה של התמונות ההן? לשאוב אותן מהתודעה המרופדת? האשה שהייתה אימי היא בובה ממוכנת. שנים של מטשטשי כאבים הפכו אותה לנהמה מהלכת. האיש שהיה אבי שקע בתרדמת מאבק הקיום, ואין נס שיחלץ אותו מקהותו.

אחותי במנוסה מתמדת מהצללים ההם, היא זוכרת טוב ממני, לרוע מזלה, ובכל פעם שהיא שולפת מהתיבה תמונה ומילים מאז, אני מרגישה את קלשוניהן, ואלו מרחיקים ביני לבינה, מרחק של ניכור מנומס וזהיר.

ואחי הצעיר. אחי הצעיר היה התינוק.

עוד
פוסטים