שלום, אמא נוסעת

Date

בעוד יומיים ודקות, אמריא מכאן לחמישה ימים שלמים בגפי בברלין. זה קרה בהחלטה של אחר הצהריים אחד בשבוע שעבר, בפקק שגרתי בדרך הביתה. כשכל המאזדות והרינות בדרך להספיק לאסוף ילדים, ולהתחיל את המשרה השנייה שלהם להיום. שבע וחצי שנים (מאז שהבכור היה בן חצי שנה) לא העזתי לחצות את גבולות ישראל בלעדיהם, ולא שמגיעה לי תעודת אם העשור בגלל זה, או בגלל כל סיבה אחרת. לא מאידיאלים אמהיים לא הפקדתי את דרכוני בביקורת הגבולות לבד, אלא מאינסוף פחדים ארורים. קודם כל, קפצתי לשלולית החשבונות הזוגיים, שהייתה גדושה ונשאה ריח חשוד ומוכר. החשש להתחמש באשמה למפרע, לחזור לאגם טעון של מי שהיה איתם כך וכך ימים לבד, קיפד מראש את החשק.

שנית, זו ההיאחזות הזו במוכר, במגונן, במשפחתי נו. בכיסוי הפוך של לדעת כל הזמן למי אתה שייך, גם כשאתה זר לגמרי. ודווקא עכשיו, אני רוצה להיעלם, להמחק, להתמזג לתוך הזרות המוחלטת. אינני מכירה נפש חיה בעיר הזו. אני סקרנית לדעת, האם הזרות והיעדר המנגנונים הרגילים של היום יום, יעזרו לי לדבר עם מי שאני מבקשת, שם בפנים.

ומעל הכל, להסביר להם, מה שעשיתי בימים האחרונים בפעם הראשונה, שאני רוצה וצריכה להיות בלעדיהם. לענות לשאלות כמו, "אבל למה? ולמה אני לא יכול לבוא גם", ולהשיב ל"אבל אני ארצה אותך", ולהרגיש שזה בסדר. להיזכר בחברות אחרות שעשו את זה, ואפילו הגשימו חלום שמשותף לי ולהן, והילדים שלהן שרדו יפה.

כשבישרתי לתועפות החברים בפייסבוק על הנסיעה הצפויה, קיבלתי יותר מהכל תגובות של אמהות רבות שכתבו על קנאה צרופה, אפשר היה לחוש מבעד למסך את ההשתוקקות, הערגה, הכמיהה. זה לא ברלין, זו אני וזה הן. לא ברורה מאליה כלל היא היכולת להגיד, שלום, אמא נוסעת. גם בתרבות האינדיבידואליסטית, רודפת השפע והשלכותיו, והגשמה עצמית ובלה בלה. המון תגובות מסביב, כל הכבוד לך, את לא מפחדת?

אבהל'ה דווקא נסע כמה פעמים לבד, אף אחד כמובן לא עשה מזה שום עניין. כשנסעתי בפעם היחידה כשהבכור היה בן חצי שנה, חזרתי מלונדון עם הרבה מתנות מפרווה, וקיבלתי בתמורה דיווחים על ביקורת רעילה שנשמעה בחוג הקרוב על כשירותי האמהית המפוקפקת. אותם אנשים שבפנים אמרו לי בנימוס, העיקר שנחת קצת.

ובחלומי אני מתירה את הפחד, המוסכמות, הנחשים, וגם את המינוס של כל אמא בעולם, ומתירה לה לנסוע לכמה ימים, לנוח מכל זה.

עוד
פוסטים